לאחר תקופה ארוכה של סבל, מגיע זמן הגאולה ומביא עמו היפוך תפקידים דרמטי. ה' לוקח את כוס התרעלה והייסורים מידי עם ישראל ומעביר אותה לידי האומות שעינו והשפילו אותו. כעת, אותם עמים גאים שרמסו את ישראל ישתו בעצמם את כוס הפורענות ויחוו את הסבל שגרמו, בעוד שעם ישראל יזכה להתאושש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפסוק פונה אל ישראל ומציין כי כוס התרעלה תעבור בְּיַד־מוֹגַיִךְ. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר באויבים שגרמו לישראל תוגה, צער, כאב וטלטלה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון]. עם זאת, ישנה גישה המזהה את המילה עם שורש ינ"ה (לשון אונאה והצקה), ומדגישה כי אומות אלו הציקו לישראל באכזריות אך ורק לשם הנאתן העצמית [שד"ל, מנחת שי].
האויבים דרשו מישראל כניעה מוחלטת ואמרו שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה, כלומר: התכופפי והשפילי את עצמך עד עפר כדי שנוכל לדרוך ולעבור עליך [אבן עזרא, מצודת דוד]. בתגובה לדרישה זו, מתואר כיצד ישראל קיבלו על עצמם את הסבל: וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים. גֵּוֵךְ משמעו גופך, וְכַחוּץ הכוונה לרחוב או לשוק שבו בני אדם עוברים ושבים [מצודת ציון, רד"ק]. זוהי מליצה להשפלה קיצונית, שבה עם ישראל הפך את גופו למעין מדרס ורחוב ציבורי שהגויים רומסים ברגליהם [שד"ל, מצודת דוד].
עיון מדוקדק חושף ניגוד מעניין בפסוק בין הפנייה לנפש (אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ) לבין הפגיעה בגוף (וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ). יש המבארים כי הפנייה לנפש נובעת מכך שעינוי הגוף החיצוני מענה באופן ישיר גם את הנפש הפנימית [רד"ק, מלבי"ם באור המילות]. גישה עמוקה נוספת מציעה כי האומות דרשו מישראל כניעה רוחנית; הם הציעו להם חירות גופנית בתנאי שישעבדו את נפשם לעבודה זרה ויאמרו "שחי". אולם, ישראל בחרו בגבורה לספוג עינויים פיזיים ולא להיכנע מבחינה אמונית, ולכן מסרו את גופם למרמס אך שמרו על נפשם [מלבי"ם]. נכונות זו לספוג השפלה וייסורי גוף כה קשים, נעשתה כולה מתוך אהבה עמוקה לה' [רד"ק].