קריאת נחמה ועידוד דרמטית מופנית אל העיר ירושלים עם הגיע זמן הגאולה, כשהנביא מעורר אותה להכיר בניצחונה הנצחי ולשוב לגדולתה [ביאור שטיינזלץ]. המילה עוּרִי נגזרת משורש של יקיצה והתעוררות [מצודת ציון], והחזרה הכפולה עליה נועדה להקיץ את העיר מתרדמת הצער שבה הייתה שרויה [מצודת דוד]. קריאה זו מהווה למעשה תשובה אלוהית ישירה לבקשת הנביא בפסוקים הקודמים, שקרא "עורי עורי לבשי עז זרוע ה'"; על כך משיב ה' כי ההתעוררות תלויה בעיר עצמה, ועליה להתעורר בכוחותיה [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, הכפילות של המילה רומזת לשתי הגלויות שעבר העם [אברבנאל].
הפסוק מציג הקבלה בין ציווי הלבוש של ציון לזה של ירושלים. ציון נדרשת ללבוש את עֻזֵּךְ, עוז שהייתה מופשטת ממנו עד עתה ועליה לשוב ולעטות אותו [רד"ק, צאינה וראינה]. עוז זה מבטא גאווה ומלכות [שד"ל], והוא מתייחס לכוח הפנימי והרוחני של העיר, הכולל את מצודת דוד, בית המקדש, הכהונה, הסנהדרין והמלכות [מלבי"ם], וכן את הגבורה שאפיינה את תקופת בית שני [אברבנאל]. לעומת זאת, ירושלים, המייצגת את העיר כולה, מצווה ללבוש את בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ. בגדים אלו מסמלים את ההצלחה החיצונית והגופנית, כגון עושר וריבוי אוכלוסין [מלבי"ם], וכן את הקדושה והנבואה שאפיינו את ימי בית ראשון [אברבנאל]. ברובד אלגורי, "ציון" מסמלת את תלמידי החכמים המצוינים בהלכה ויכולים לברר אותה כראוי, בעוד "ירושלים" מייצגת את המוני העם ש"בגדיהם" הם המצוות שהם מקיימים [אהבת יהונתן].
ההבטחה הגדולה החותמת את הפסוק היא כי לֹא יוֹסִיף יָבֹא־בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא, כלומר זרים לא יבואו עוד אל תוך העיר כדי למשול בה [מצודת דוד]. מבחינה לשונית, בצירוף יוֹסִיף יָבֹא חסרה האות שי"ן (במקום "יוסיף שיבוא"), וזהו סגנון של צחות פיוטית [אבן עזרא]. המונח עָרֵל מכוון למלכות אדום, ואילו טָמֵא מכוון למלכות ישמעאל, שאמנם מקפידים על רחיצת גופם אך מעשיהם טמאים; שתי אומות אלו שלטו בירושלים חליפות מאז החורבן ונלחמו עליה, אך מיום הגאולה הן לא יעברו בה לעולם [רד"ק, אברבנאל]. ישנה הבחנה נוספת ולפיה הערל לא יוכל להיכנס אל העיר הכללית ירושלים, והטמא לא יוכל להיכנס אל המקום הפנימי והמקודש יותר, ציון [מלבי"ם].
באשר לתזמון התגשמות נבואה זו, קיימת מחלוקת. דעת מיעוט סוברת כי הפסוק מתייחס לגאולת בבל ולשבי הגולה [שד"ל]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שנבואה זו עוסקת אך ורק בגאולה העתידית והסופית. ההוכחה לכך היא ההבטחה החד-משמעית שערל וטמא לא ייכנסו עוד לעולם אל העיר, הבטחה שלא התקיימה לאחר שיבת ציון מבבל, ולכן מדובר בהבטחה עתידית מוחלטת שאינה ניתנת לביטול [אבן עזרא].