רגע הגאולה מביא עמו התפרצות של שמחה והתגלות חסרת תקדים, המשנה את אופן הראייה של המייחלים לישועה. לאחר ההמתנה הארוכה, ההבטחות הרוחניות הופכות למציאות מוחשית, והציפייה מתחלפת בשירת המונים אחידה.
הפרשנים מציגים מספר גישות לזיהוי צֹפַיִךְ – אותם צופים המביטים למרחוק: הגישה הפשטנית מסבירה כי מדובר בשומרים הממוקמים על חומות העיר והמגדלים הגבוהים, שתפקידם להשקיף, לראות מי מתקרב לעיר ולבשר על כך [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. גישה אחרת רואה בצופים את נביאי ישראל, שנקראים כך משום שהם צופים את העתיד; הם אלו שניבאו את הנחמה בעבר, וכעת זוכים לראות בהתגשמותה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המזהים אותם כמנהיגי העם [רד"ק בשם התרגום], או אף כחוזי בכוכבים המזהים שינויים שמימיים המבשרים על בוא המשיח [אהבת יהונתן].
כאשר הצופים מבחינים בגאולה המתקרבת, הם אינם שותקים אלא נושאים את קולם בשירת שמחה. המילה יַחְדָּו מדגישה נקודה ייחודית: בשגרה, שומרים פזורים בעמדות שונות ואינם רואים או מדווחים באותו רגע. אולם בגאולה, ההתגלות תהיה כה ברורה, עד שכולם יראו, יבינו וישמחו באותו שבריר שנייה בדיוק [אדרת אליהו]. אחדות זו מתבטאת גם בחיבור שבין המבשר העומד על ההר לבין הצופים בעיר, המריעים יחד למראה הישועה [מלבי"ם].
הביטוי עַיִן בְּעַיִן מתאר ראייה ודאית, ברורה וגלויה, שאינה מותירה מקום לספק, בדומה לאדם הרואה את חברו פנים אל פנים [מצודת דוד, שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה מסמל מעבר מהותי מאמונה מופשטת למציאות גלויה. בגלות, הטובות העתידיות נראו רק דרך "עין השכל" או במראה הנבואה הפנימי. לעתיד לבוא, הראייה השכלית והרוחנית תתלבש בתוך הראייה החושית, ובני האדם יראו את הגאולה בעיניהם הפיזיות ממש [מלבי"ם, אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ].
תכלית הראייה הזו מתרחשת עם חזרת ה׳ אל ציון. הצופים יראו בחוש כיצד ה׳ משיב את שכינתו לירושלים כבימי קדם, ומשקם את המלוכה, הכהונה ובית המקדש [מצודת דוד, מלבי"ם]. חזרה זו תלווה גם בהשבת רוח הנבואה שפסקה בגלות, והיא תשוב בעוצמה אדירה המשתווה לגילוי האלוקי במעמד הר סיני [רד"ק, צאינה וראינה].