ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בגלויות, אך קיים הבדל מהותי בין השעבוד הראשון לשעבודים שבאו אחריו. רוב הפרשנים מסכימים כי הנביא עורך כאן השוואה בין גלות מצרים לבין גלות אשור ובבל, כדי להדגיש את חוסר הצדק והאכזריות שבשעבוד המאוחר.
בחלקו הראשון של הפסוק מוזכרת ירידת ישראל למצרים. הפרשנים מציינים כי עם ישראל ירד לשם מרצונו החופשי כדי לָגוּר (לדור) בארץ מצרים במהלך שנות הרעב [מצודת ציון, שד"ל]. מכיוון שהמצרים אירחו את ישראל וכלכלו אותם, נוצר מעין "חוב" של ישראל כלפיהם. עובדה זו הופכת את השעבוד המצרי לעוול קטן יותר באופן יחסי, שכן ישראל הם אלו שבאו אל גבולות מצרים [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, המצרים עדיין נהגו שלא כדין כאשר הפכו את האורחים לעבדים והעבידו אותם בפרך [רד"ק].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק עוסק באשור. השם "אשור" מכוון כאן הן לסנחריב מלך אשור שהגלה את עשרת השבטים, והן לנבוכדנצר מלך בבל שהגלה את יהודה [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. בניגוד למצרים, אשור הגלתה את ישראל מארצם ופגעה בהם בְּאֶפֶס – כלומר בחינם, ללא כל סיבה, הצדקה או טענה משפטית [רש"י, אבן עזרא, שד"ל]. הם פעלו מתוך רשעות של עֲשָׁקוֹ – עושק וגזל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואף על פי שהגלות נגזרה מאת ה', האומות הגדישו את הסאה והתאכזרו לישראל מעבר לנדרש [רד"ק].
באשר למשמעות המדויקת של המילה בְּאֶפֶס, קיימות מספר גישות. בעוד שרוב המפרשים מבינים זאת כפגיעה "על לא דבר", יש המדייקים שהמילה מורה על חוסר תועלת. כלומר, אשור לא הפיקה כל רווח מן העושק, אלא להפך – בעקבות מעשיה חרבה ממלכתה (בימי חזקיהו) והפכה בעצמה לאפס ואין [מלבי"ם]. גישה אחרת גורסת כי דווקא בגלל שהעושק היה ללא סיבה, השעבוד לא נמשך זמן רב, בדומה לגזלן שחוטף את השלל ובורח [מצודת דוד].
מתוך השוואה זו עולה קל וחומר המחזק את הבטחת הגאולה: אם ה' גאל את ישראל מיד מצרים, שאליה ירדו מרצונם והיה להם כלפיה חוב מסוים, קל וחומר שלא יעזוב אותם ביד אשור ובבל, שעשקו אותם בגזל וללא כל דין [שד"ל].