זעקתו של הנביא מביאה את כאבו של ה' על גלותם הארוכה והמרה של עם ישראל. ה', כביכול בלשון בני אדם, מתבונן בסבלו של העם ובחילול שמו בין האומות, ותוהה על המשך המצב הנוכחי.
המילים וְעַתָּה מַה לִּי פֹה מבטאות את שאלתו הרטורית של ה': מה אני עושה פֹה, במקום הזה של הגלות [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' שואל מדוע הוא ממתין, משהה את בניו בגלות זמן כה רב, ומדוע הוא מחריש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. גלות זו מתייחסת לפיזור העם בין האומות, ובפרט לגלות השלישית והארוכה, שקשה בזיונה אף מגלויות מצרים ואשור [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. ה' מציין כי לא הוא זה שבא מרצונו אל גבולות האומות, אלא הם אלו שהביאו אותו ואת עמו לשם [מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומסביר כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם, כלומר העם נלקח לשבי על לא דבר. ישראל אינם חייבים כסף לשוביהם שבגינו נשתעבדו, אלא גלו בעוונותיהם וכבר ריצו את עונשם [רד"ק, צאינה וראינה]. בנוסף, האומות זכו לקחת את ישראל כעבדים בחינם וללא תמורה, אף שמעולם לא עשו עמם חסד שמצדיק זאת [מלבי"ם, מצודת דוד].
באשר למילים מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ, קיימת מחלוקת כפולה לגבי זהות המושלים ולגבי משמעות הפועל. רוב הפרשנים מזהים את המושלים כאומות העולם השולטות בישראל. לפי כיוון זה, המילה יְהֵילִילוּ נגזרת מלשון הלל והתפארות; שרי האומות מתגאים בהצלחתם, מתהללים שלקחו את ישראל לעבדים בחינם, ואומרים בגאווה "ידינו רמה" [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון יללה, כלומר המושלים הגויים גורמים לישראל ליילל מתוך עבודתם הקשה [רד"ק]. לעומת פירושים אלו, יש הסבורים כי המושלים הם דווקא מנהיגי ישראל או המשוררים שבעם. לפי תפיסה זו, הציור מתאר את תכלית המצוקה: משוררי ישראל, שבעבר שרו את שירי ה', אינם יכולים עוד לשיר בגלות, וכינורם הפך לקול בוכים ומייללים [אבן עזרא, שד"ל].
הפסוק נחתם בכאב על כך שוְתָמִיד כָּל הַיּוֹם, כפילות שבאה להדגיש את רצף הזמן [מצודת דוד], שְׁמִי מִנֹּאָץ – שמו של ה' מבוזה ומחולל [מצודת ציון]. חילול השם נובע מעצם הימצאותם של ישראל בגלות, שכן האומות לועגות ואומרות: "עם ה' אלה ומארצו יצאו" [מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מכך, האומות רודפות, שוללות והורגות את ישראל רק בשל אמונתם וייחוד שמו של ה' [רד"ק]. מול המנאצים המרימים את קולם, נאלצים משבחי ה' ליילל [שד"ל].
מבחינה דקדוקית, המילה מִנֹּאָץ מורכבת משילוב של בניין סביל ובניין מתפעל, המעיד על פעולה מתמשכת של ביזיון, או על היות השם "ראוי לניאוץ" בעיני הגויים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. במעמקי גלות זו, ה' שרוי עם עמו בצרתם. מציאות עגומה זו גורמת לכך ששמו של ה' אינו שלם בגלות ואינו יכול להיאמר ככתבו, והמצב נמשך עד ליום הגאולה שבו יתגלה ה' במלואו ושמו יהיה אחד ושלם [אהבת יהונתן].