לאורך שנות הגלות הארוכות, מצבו השפל של עם ישראל עורר תדהמה עמוקה בקרב אומות העולם, עד כדי כך שדמותם נתפסה כמשונה וחריגה. הפסוק פותח בתיאור תגובת הגויים, המכונים רַבִּים, אשר שָׁמְמוּ – כלומר, השתוממו ותמהו לנוכח השפלות, העוני והצרות שפקדו את העם (רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כַּאֲשֶׁר בתחילת הפסוק יוצרת משוואה עם הפסוקים הבאים: כפי ששיעור התדהמה מן השפלות היה עצום, כך תהיה גדולה ועצומה הצלחתם ועלייתם של ישראל לעתיד לבוא (מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל).
הפרשנים מציינים את המעבר החד בפסוק מפנייה לנוכח במילה עָלֶיךָ לדיבור בגוף נסתר במילים מַרְאֵהוּ ו-וְתֹאֲרוֹ. רד"ק ואברבנאל מסבירים כי זהו סגנון מקראי מקובל, בעוד שד"ל מציע כי המשך הפסוק הוא מעין מאמר מוסגר. אברבנאל מביא פירוש חלופי ולפיו המילה עָלֶיךָ אינה מכוונת לישראל אלא לאומות האויב הטמאות: כשם שרבים ישתוממו על מפלתן של אומות אלו, כך הן אלו שהשחיתו את מראהו של ישראל, ולכן ייענשו מידה כנגד מידה.
המילה כֵּן מתפרשת כהסכמה ואישור, במשמעות של "באמת" או "אכן" (מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ), או כביטוי של השוואה שוות ערך (מלבי"ם). אומות העולם רואות ומאשרות כי מִשְׁחַת – מושחת, חשוך ופגום – מראהו של העם. מבחינה דקדוקית, המילה מִשְׁחַת מנוקדת באופן חריג בחיריק תחת האות מ"ם (מנחת שי, רד"ק). שד"ל מביא מסורת ולפיה בעלי המסורה ניקדו זאת כך בכוונה, כדי להרחיק את המילה מהוראה של מום ודופי פיזי, ולרמוז במקום זאת לשמן משחת ה'.
הפרשנים מבחינים בין מַרְאֵהוּ לבין וְתֹאֲרוֹ. המראה מתייחס לזיו הפנים, לצבע ולבהירות העור, בעוד התואר מתייחס לצורת הפרצוף ומבנה האיברים (מצודת ציון, מלבי"ם). כמו כן, ישנה הבחנה בין אִישׁ לבין בְּנֵי אָדָם: מראהו של העם משונה מכל "איש" – כלומר מכל דבר הקיים במציאות, ותארו שונה מכלל "בני אדם" – המין האנושי (מלבי"ם).
מהותה של השחתה זו מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הנפשי וההנהגתי, מראהו של העם משקף חוסר ממשלה, היעדר גבורה ושפלות רוח (מצודת דוד). ברובד הפיזי, הצרות, השעבוד והפחד המתמיד בגלות הותירו חותם ניכר בפניהם של ישראל, עד שהם ניכרים ומשונים משאר בני האדם. שד"ל מדגיש כי תיאור זה של פחד המשנה את צורת הפנים מכוון לעם ישראל בגלות ולא לנביאים, שכן לו היו הנביאים רכי לבב ומושפעים כך מהפחד, היו חדלים מלהתנבא. ברובד הקיצוני ביותר של תפיסת הגויים, היהודי נתפס לעיתים כתת-אדם; פרשנים מציינים כי היו אומות שבאמת ובתמים חשבו שצורתו הפיזית של היהודי מעוותת ומשונה, עד כדי כך שתהו אם בכלל יש ליהודי פה או עין אנושיים (רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ).