ישעיהו, פרק נ״ב, פסוק י״ד

יצא לכם פעם לראות אדם שחזר ממסע ארוך וקשה, והפנים שלו נראו עייפות כל כך עד שכמעט היה קשה לזהות אותו? במשך שנים רבות, כשעם ישראל היה בגלות רחוק מהארץ שלו, הוא עבר הרבה קשיים, פחדים וצרות. אומות העולם, שנקראות כאן רַבִּים, הסתכלו על עם ישראל ופשוט שָׁמְמוּ, כלומר הן היו בהלם ובתדהמה מהמצב הקשה והעצוב של העם. מרוב עוני וצער, המראה של האנשים בעם השתנה. המילה מִשְׁחַת מתארת משהו פגום או חשוך. הגויים הרגישו שמַרְאֵהוּ של העם, כלומר הזיו והאור שעל הפנים, וגם וְתֹאֲרוֹ, שזה המבנה של הפנים והגוף, היו נראים שונים ומשונים משל שאר בני האדם. הקשיים פשוט השאירו סימן עמוק על הפנים שלהם. אבל יש כאן גם הבטחה גדולה ומשמחת. המילה כַּאֲשֶׁר באה לעשות השוואה מיוחדת. הנביא מסביר שכשם שההלם מהקושי של עם ישראל היה כל כך גדול, כך בדיוק בעתיד תהיה גדולה ועצומה ההצלחה והעלייה שלהם. ה׳ מבטיח שאחרי כל השנים הקשות, תגיע גאולה מדהימה ושמחה גדולה פי כמה.