התגלות נבואית זו מסמנת מעבר חד מתקופה של שפלות וייסורים אל עתיד של כבוד וגדולה. היא משרטטת תהליך שבו מי שסבל בגלות והיה נתון למשיסה, עתיד לזכות להצלחה חסרת תקדים ולהתרומם למעמד עליון ובלתי נתפס.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכינוי עַבְדִּי מתייחס לעם ישראל כולו. השימוש בלשון יחיד משמש כשם קיבוצי לאומה שסבלה בגלות, אך נותרה נאמנה לה' כעבד לרבו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדייקים כי הכוונה היא ספציפית לצדיקים שבעם [רש"י], לכל אדם פרטי שהוא עבד ה' ונמצא בגלות [אבן עזרא], או לדמות סמלית המייצגת את האומה כולה [ביאור שטיינזלץ]. מתוך תפיסה זו, חלק מהפרשנים מתפלמסים חריפות עם גישות אחרות, ודוחים ניסיונות לפרש את הנבואה על דמויות היסטוריות כירמיהו ויאשיהו, על מלך המשיח, או על פי האמונה הנוצרית. הנימוק המרכזי לדחייה הוא שהמשך הנבואה, המתאר ייסורים, מוות פלוני והיעדר צאצאים, אינו תואם דמויות אלו כלל [אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל].
באשר למילה יַשְׂכִּיל, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה אינה בהכרח אינטלקטואלית, אלא מבטאת הצלחה ושגשוג. זהו תיאור של אדם המצליח בדרכיו, עד שנראה כאילו פעל מתוך תבונה והשכל רב [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה – הבנה וחכמה. לפי גישה זו, עם ישראל שהיה כסכל וחסר דעת בגלות, יזכה לעדנה של התעוררות שכלית ורוחנית [אבן עזרא, אברבנאל].
הכפילות המשולשת בביטוי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ נועדה בראש ובראשונה להדגיש את העוצמה, הריבוי והגדולה העצומה של השלטון העתידי [רד"ק, מצודת דוד]. לצד זאת, פרשנים שונים העמיקו למצוא משמעות ייחודית ומובחנת בכל אחת ממילות ההתנשאות. מבחינה לשונית ורעיונית, יש המסבירים כי יָרוּם מתאר את נקודת השיא והמקום, וְנִשָּׂא מתאר את עצם התנועה וההעתקה ממקום שפל למקום גבוה – ושניהם יחד מסמלים שפע של שררה, כבוד ומעמד חיצוני. לעומתם, המילה וְגָבַהּ מתארת את ממדיו הפנימיים של הדבר עצמו, כמשל לעץ ארז תמיר, והיא רומזת למעלה הפנימית והעצמית של חכמה ויראת ה' [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה במילות הפסוק הקבלה מדויקת לארבע מעלות שאבדו לישראל בגלות העגומה, ועתידות לשוב אליהם בגאולה: יַשְׂכִּיל מסמל את החזרת החכמה והידיעה; יָרוּם מציין את ההתרוממות משפלות הגלות חזרה לכס המלכות; וְנִשָּׂא נדרש מלשון "משא" נבואי ומרמז על חזרת רוח הנבואה לאומה; והמילה וְגָבַהּ מבטאת את ההתקרבות והדבקות המחודשת בשכינה, שהיא בבחינת גבוה מעל גבוה [אברבנאל].
על אף שהגישה המרכזית מייחסת את הפסוק לעם ישראל, קיימת מסורת מדרשית עתיקה המפרשת את ההתנשאות המשולשת על מלך המשיח, ומעמידה את מעלתו אף מעל לגיבורי ההיסטוריה והבריאה. לפי מסורת זו, המשיח יָרוּם יותר מאברהם אבינו, בזכות אהבתו ויראתו העצומה והטהורה לה'; הוא וְנִשָּׂא יותר ממשה רבנו, שכן בעוד משה נשא את העם ממצרים בלבד, המשיח יישא ויקבץ את כלל ישראל מכל קצוות תבל; והוא וְגָבַהּ יותר ממלאכי השרת, משום ששפעו הרוחני יגיע ישירות מה' ללא מתווכים, וכוחו יגבר על כל שרי מעלה והכוחות הרוחניים המניעים את שאר האומות [אברבנאל].