ירושלים משולה לאם גלמודה, אשר בניה נפוצו לכל עבר והותירו אותה לבדה בעומק הגלות. תמונת המצב מציגה אומה שאיבדה את משענתה הטבעית ביותר, והנביא פונה אל השומעים במעין מאמר מוסגר כדי לתאר את מצבה העגום של כנסת ישראל [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר במשל על חוסר האונים בגלות. האישה במשל נדמית למי ששתתה את כוס התרעלה והיא שיכורה ומתנודדת. במצב כזה, בנה הקטן אמור להיות מְנַהֵל אותה, כלומר להדריך ולהנהיג אותה בדרך הנכונה לביתה [מצודת ציון, צאינה וראינה], בעוד בנה הגדול אמור להיות מַחֲזִיק בידה, כלומר תומך ואוחז בה כדי שלא תיפול ארצה [מצודת ציון, מלבי"ם]. אולם, ציון מדומה לאם שילדיה הרבים גדלו, עזבו אותה לנפשה ושקעו בענייניהם, עד שאין אף אחד שמעוניין לטפל בה [ביאור שטיינזלץ].
במישור הלאומי, משמעות הדבר היא שבעת הגלות לא נותר לישראל מלך, שופט או מנהיג שיושיע אותם [אבן עזרא]. הסיבה לאוזלת היד של הבנים נובעת מכך שכולם היו שרויים באותה צרה ובאותו שפל, ואפסו מהם הכוח והממשלה, ולכן לא יכלו לסמוך זה את זה ולהושיע מהרעה [רד"ק, מצודת דוד]. מעבר לחולשה הפיזית, ישנה גם ביקורת על תפקוד הבנים בגלות, שכן הם לא עמדו כחומה להילחם באויב, והגדולים שבהם לא הרבו בתפילה ולא החזיקו בכוחם הרוחני כדי להביא לגאולה עד שה' יורה להם לצאת [אהבת יהונתן].
מנגד, קיימת גישה פרשנית ייחודית ההופכת את משמעות הכתוב על פיה ומפרשת אותו לטובה. לפי קו מחשבה זה, האם אינה זקוקה כלל למנהיג או לתומך, שכן היא ילדה וגידלה בנים כה מושלמים ומגוונים במידותיהם, כגון חכמים, גיבורים, יראי ה' וגומלי חסדים. שלמותם של הבנים מעניקה לאומה חוסן ועצמאות מלאה, כך שאין לה כל צורך בעזרה חיצונית [אדרת אליהו].