נבואת הנחמה פונה אל ירושלים ברגע של שפל עמוק, ומתארת מציאות של סבל חסר תקדים המותיר את העיר בבדידות מוחלטת וללא יכולת להתנחם. הנביא מונה את האסונות שפקדו את העיר, תוך שהוא מדגיש את ייחודיותה של הצרה.
המילה קֹרְאֹתַיִךְ מובנת על ידי הפרשנים במשמעות של מקרים והתרחשויות שבאו ונקרו בדרכה של העיר. הפסוק פותח במילה שְׁתַּיִם, אך מיד לאחר מכן מונה ארבעה אסונות: הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב. חוסר ההתאמה המספרי הזה נידון בהרחבה בקרב המפרשים, המציעים מספר דרכים ליישבו. הגישה המרכזית גורסת כי אין מדובר בארבעה אסונות נפרדים, אלא בשני צמדים שבהם המושגים מסבירים זה את זה: הַשֹּׁד מקביל אל הַחֶרֶב, שכן השוד נעשה על ידי צבאות האויב הבוזזים, ואילו הַשֶּׁבֶר מקביל אל הָרָעָב, כביטוי לשבירת מטה הלחם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
פרשנים אחרים מסבירים כי הצרות פשוט באו באופן כפול, "שתיים שתיים" [רש"י, אבן עזרא]. יש המרחיבים זאת ומסבירים כי הכפילות מתבטאת בכך שהאסונות הגיעו גם מחוץ לעיר וגם מתוכה [מלבי"ם]. גישה פרשנית שונה מציעה כי הנביא למעשה פותח בתיאור של שתי צרות, אך מיד חוזר בו כביכול, מתוך הבנת גודל האסון, ומוסיף צרות נוספות עד לארבע [שד"ל]. מזווית היסטורית ורוחנית, יש המפרשים כי המילה שְׁתַּיִם רומזת לשתי הגלויות, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, שבכל אחת מהן סבלו ישראל מארבעת האסונות הללו [אברבנאל]. פירוש נוסף קושר את שתי הצרות לשני סוגים של חטאים שחטאו ישראל: חטאי העושר, כגון גאווה ותאווה, וחטאי העוני, כגון כפירה ועבודה זרה מתוך ייאוש [אהבת יהונתן].
חלקו השני של הפסוק עוסק בחוסר היכולת למצוא נחמה. המונח יָנוּד מתפרש כקינה, אבלות והשתתפות בצער. רוב מוחלט של הפרשנים מסכימים כי השאלה מִי אֲנַחֲמֵךְ טומנת בחובה אות יחס חסרה, ויש לקוראה כאילו נכתב "במי אנחמך". על פי גישה זו, טבעו של אדם שהוא מוצא נחמה מסוימת כאשר הוא רואה שאסונו אינו בלעדי, וכי גם אחרים סבלו כמותו. אולם, חורבנה של ירושלים הוא כה ייחודי ועצום, עד שה׳ כביכול אומר לעיר: איני יכול להביא שום אומה אחרת כדוגמה כדי לנחם אותך, משום שאיש מעולם לא סבל שבר כה גדול [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, צאינה וראינה].
יש המוסיפים הבחנה דקה בין חלקי השאלה: השאלה מִי יָנוּד לָךְ מתייחסת לקרובי המשפחה שאמורים להשתתף בצער, אך הם אינם בנמצא משום שכולם נספו באסון. לעומת זאת, השאלה מִי אֲנַחֲמֵךְ מתייחסת לאנשים רחוקים שיכולים באופן עקרוני לבוא ולנחם, אך הם אינם מסוגלים לעשות זאת משום שאין להם שום אסון דומה להשוות אליו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את השאלה כפשוטה, כביטוי לייאוש מוחלט: מי בכלל ימצא בחיקו את תעצומות הנפש לבוא ולהמציא עבורך מילות נחמה נוכח אסון כה כבד [שד"ל].