הנביא פונה אל מצבו הנפשי של עם השקוע בחרדה קיומית מפני משעבדיו. תחת להישען על גבורתו האינסופית של הבורא, העם ממקד את מבטו באיומים המיידיים והחולפים של אויבים בשר ודם, ומכלה את כוחותיו בדאגות שווא [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶׂךָ אינה שכחה שכלית, אלא חוסר ביטחון והיעדר הישענות על ה׳ [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. כאשר האדם שוכח שה׳ הוא בורא העולם והשולט בשמים ובארץ, הוא נופל בהכרח למלכודת הפחד מפני בני אדם, אף שביד ה׳ הכוח להצילו [רד"ק]. המילה עֹשֶׂךָ מתבארת לא רק במשמעות של יצירה פיזית, אלא גם כלשון של הגדלה, גידול ורוממות שה׳ מרומם את עמו [מצודת ציון, מצודת דוד].
כתוצאה מאותה שכחה, וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק. המילה הַמֵּצִיק מתארת את מושלי אומות העולם שמביאים צרה, משעבדים ומכים את ישראל [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. המילה חֲמַת מבטאת כעס וזעם [מצודת ציון]. מנגד, יש המדייקים כי מדובר דווקא בכעס נסתר שבלב, שעוד לא יצא מן הכוח אל הפועל. הקושי הוא שהעם פוחד בתמידות מכעס שעודנו חבוי, ומתייחס אליו כאילו ההשחתה כבר הושלמה [מלבי"ם].
האויב מתואר כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית, כלומר כאשר הוא מכין את מחשבותיו, מזדמן, ומכוון את כליו במטרה להרוג ולהשחית [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. אגב כך, ישנה הערה נוסחית לפיה על פי המסורת המילה נכתבת כַּאֲשֶׁר, אך נראה שחלק מן הפרשנים הקדומים קראו אותה "אשר" [מנחת שי, שד"ל].
בסופו של דבר, הנביא מציב שאלת מחץ: וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיומי בשר ודם הם ארעיים וחולפים – האויב נמצא כאן היום ומחר הוא מת ואיננו, וחמתו חולפת כענן. לכן, אין כל היגיון לפחד ממנו ולשכוח את בורא העולם הנצחי [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. מבחינה היסטורית, הדבר בא לידי ביטוי במפלתן של ממלכות אדירות; כך למשל, הבבליים שהציקו לישראל נפלו לפתע תחת יד פרס ומדי, וכל חמתם נעלמה [שד"ל], וכך גם אירע למלך סנחריב שהכין צבא עצום להשחית, אך לא הספיק לעשות דבר ומזימותיו קרסו לחלוטין [רד"ק].