קול של נחמה ובשורת גאולה קורא לירושלים להקיץ מתרדמת הסבל והייסורים. הנביא מכריז כי תקופת העונש הסתיימה, ומשתמש בדימוי ציורי של אדם שהשתכר ממשקה מר, נרדם, וכעת נקרא להתעורר אל מציאות חדשה ומפוכחת.
הקריאה הכפולה הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם נועדה להקיץ את העם משנת הגלות והצער [מצודת דוד, מצודת ציון]. כפילות זו רומזת לסיומן של השבועות שהשביע ה' את ישראל שלא לדחוק את הקץ ולעורר את הגאולה בטרם עת [אהבת יהונתן]. פנייה זו אל ירושלים מדגישה כי ההתעוררות והגאולה תלויות כעת בה ובמעשיה [מלבי"ם]. הדימוי בפסוק משווה את ירושלים לאדם ששתה לשוכרה מכוס הזעם, נפל לתרדמה עמוקה, וכעת עליו לקום [אבן עזרא].
המשך הפסוק, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, מבהיר כי ירושלים כבר סבלה את מלוא הכעס האלוהי ואת מרירות הגלות, ובכך התמרקו עוונותיה [מצודת דוד, צאינה וראינה].
באשר למילה קֻבַּעַת, קיימת מחלוקת בין המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשמרים השוקעים וקבועים בתחתית הכוס. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון גביע או כלי קיבול גדול [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ומסבירים כי כוס הזעם המרכזית סבבה בין המסובים, וכל אחד מילא ממנה את הגביע האישי שלו [שד"ל].
את המונח הַתַּרְעֵלָה מסבירים הפרשנים כמשקה המביא לרעדה, פחד, או סם מוות [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים זאת כמשקה המטמטם את הלב, מתיש את כוחו של האדם וגורם לו להרגיש עטוף וקשור בחוסר אונים [רש"י, מצודת ציון].
המילים שָׁתִית מָצִית מתארות פעולה של מציצת המשקה עד הטיפה האחרונה. הפרשנים מסכימים כי שתיית הכוס עד תום השמרים היא משל לכך שירושלים ספגה את כל ייסורי הגלות שנגזרו עליה. לא נותרה בכוס אפילו טיפה אחת, כלומר כל הרעות המיועדות כבר באו עליה, העוון תוקן במלואו, ולא תבוא עליה פורענות נוספת [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. יש המעמיקים ומחלקים את העונש לשני שלבים: "כוס החמה" המייצגת את כעסו של ה' והסתרת פניו, אותה ישראל לא שתו עד תומה משום שה' לא עזבם לחלוטין; לעומת "כוס התרעלה" המייצגת את העונש והייסורים בפועל, אותה נאלצו לשתות ולמצות עד תומה [מלבי"ם]. לבסוף, מציצת השמרים עד תומם נתפסת גם כתיקון היסטורי לחטאים קדמונים, דוגמת חטא עץ הדעת שבו נסחטו ענבים ונשתו שמריהם, וכעת, משתוקן החטא, יכולה ירושלים לקום ולהיגאל [אהבת יהונתן].