הפנייה אל כוחו ההיסטורי של ה' משמשת כאן כתפילה ובקשה לגאולה עתידית, תוך הישענות על נס קריעת ים סוף. הנביא פונה אל כוח הזרוע האלוהית, ומזכיר כי ההצלה ביציאת מצרים נבעה מחסד אלוהי ומכוח עצום, ולאו דווקא בזכות צדקתם של ישראל [מלבי"ם].
הפרשנים מציינים כי הפסוק כופל את עניינו במילים שונות כדי להדגיש את עצמת הפעולה האלוהית בים סוף [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. הנס מתואר כתהליך כפול המורכב משני שלבים נפרדים [מלבי"ם]. הראשון הוא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, פעולה של ייבוש המים [מצודת דוד], מלשון חורב ויובש [מצודת ציון]. פעולה זו כוונה כלפי מֵי תְּהוֹם רַבָּה, שהם מקומות המים העמוקים והגדולים ביותר [מצודת ציון]. השלב השני בנס הוא הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי־יָם דֶּרֶךְ, כלומר לא רק סילוק המים, אלא הפיכת קרקעית הים העמוקה והבוצית לדרך יבשה, ישרה ונוחה [מלבי"ם, אברבנאל], שדרכה יוכלו לעבור ישראל שנגאלו ממצרים [מצודת דוד].
באשר למילה הַשָּׂמָה, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאות ה"א במילה זו אינה ה"א הידיעה, אלא משמשת במובן של המילה "אֲשֶׁר", כלומר "אשר שמה" בלשון עבר [רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, יש המציינים כי על פי טעמי המקרא קיימות שתי מסורות. אם המילה מוטעמת בשני טעמי פשטא היא אכן בלשון עבר, אך מבחינה רעיונית היה מתאים יותר שתהיה מוטעמת בפשטא אחד ותשמש כפועל בהווה, בדומה למילה הַמַּחֲרֶבֶת [שד"ל].
מתוך הזיכרון ההיסטורי, הפסוק נושא פניו אל העתיד. בקשת הנביא היא שכשם שה' פעל בעבר, כך יפעל באחרית הימים למען גאולי ה' [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בשונה מיוצאי מצרים שמתו במדבר, או מהדורות שנכנסו לארץ ישראל ולבסוף גלו ממנה, הגאולה העתידית תהיה נצחית. היא תביא עמה שמחת עולם נטולת יגון ואנחה, ואף תוביל את העולם כולו לאמונה בה', דבר שיהווה עטרת כבוד על ראשם של ישראל [אברבנאל].