תמונת מצב טראגית של חוסר אונים מוחלט מתגלה ברחובות העיר, בה בני האומה, שאמורים היו לסייע ולתמוך, קורסים בעצמם תחת כובד המשבר. ייסוריהם של הבנים נפרסים באמצעות שילוב של מצוקות פיזיות קשות ודימויים מעולם הציד.
המילה עֻלְּפוּ מבטאת מצב של עייפות קיצונית, חולשת הלב, עילפון וריסוק איברים, עד כדי חוסר מסוגלות לעמוד על הרגליים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבת העילפון, ניכרת מחלוקת. גישה אחת מסבירה את הדברים כפשוטם, כתיאור של מציאות אכזרית בה הבנים גוועים מחוסר לחם ומים ונופלים חללים מחרב האויב, עד שהם שוכבים מתים ברחובות ואין מי שיקבור אותם [אבן עזרא, מצודת דוד, אהבת יהונתן]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בתיאור זה משל למצב של שכרות. הבנים, שהיו אמורים להעיר את אמם מן השכרות ולהוביל אותה, שתו בעצמם מכוס התרעלה, השתכרו וקרסו באפיסת כוחות [מלבי"ם, שד"ל].
הם נופלים בְּרֹאשׁ כׇּל חוּצוֹת. מיקום זה אינו מקרי; הם קורסים כבר בתחילת הרחוב, מיד בצאתם מפתח ביתם, משום שכוחם אפס. אילו היו מצליחים להגיע לאמצע הרחוב, ייתכן שהיו מוצאים עוברי אורח שהיו מושיטים להם עזרה [שד"ל]. פירוש נוסף מחלק את הזירות: "בראש כל חוצות" מסמל את ההרוגים מכת החרב המכה בחוץ, בעוד ההמשך מתאר את אלו הכלואים ומתים בייסורי רעב בתוך הבתים [אהבת יהונתן].
מצבם הפיזי והנפשי מומחש באמצעות הדימוי כְּתוֹא מִכְמָר. רוב הפרשנים מסכימים כי "תוא" הוא שור הבר (בהיפוך אותיות מהחיה "תאו" המוזכרת בתורה), ו"מכמר" היא רשת ציד או מלכודת. הבנים נמשלים לשור בר חזק שנלכד ברשת ומתייגע בניסיונותיו להשתחרר. כאשר כוחו אוזל לריק, הוא נופל ונותר שוכב חסר אונים, מופקר ונטול יכולת לזוז ממקומו, וכך בדיוק לכודים ישראל בגלותם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, מתברר כי הבנים אינם מלאים ביין או בחולשה טבעית, אלא הם הַמְלֵאִים חֲמַת ה' גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ. מילים אלו מבטאות את הכעס וצעקת הנזיפה האלוהית [מצודת ציון, אבן עזרא]. יש המחלקים זאת לשני שלבים: ה"חמה" היא הכעס המצוי בלב, ואילו ה"גערה" היא העונש היוצא אל הפועל, המעיד על השגחה פרטית מדוקדקת [מלבי"ם]. גישה ייחודית אחרת קושרת כפילות זו לשני סוגי עונשים המגיעים משתי מידות אלוהיות שונות: חֲמַת ה' (שם ההוויה המייצג את מידת הרחמים) רומזת למוות המהיר בחרב, בעוד גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ (שם אלוהים המייצג את מידת הדין הקשה) רומזת לעונש הרעב, שייסוריו ממושכים וקשים יותר מן החרב [אהבת יהונתן].