ישעיהו, פרק נ״א, פסוק כ״א

הפסוק פונה אל כנסת ישראל הנמצאת במצב של גלות וסבל, ומתאר את עומק הייסורים והבלבול שלה באמצעות דימוי למצב של שכרות.

הקריאה לָכֵן נובעת ממצבה הקשה של האומה. יש המפרשים כי הפנייה מגיעה מכיוון שאין מי שיושיע את העם מקרב בניו [מלבי"ם], ויש המסבירים כי כעת, לאחר שהעם כבר קיבל את עונשו המלא על חטאיו, הגיעה העת להקשיב [מצודת דוד]. הבקשה שִׁמְעִי־נָא זֹאת מכוונת אל הנבואה שעתידה להיאמר מיד בפסוק הבא [אבן עזרא].

האומה מתוארת כעֲנִיָּה, שכן היא דלה ומיוסרת בגלות [צאינה וראינה]. התיאור המרכזי בפסוק, וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן, זוכה להסכמה רחבה בקרב הפרשנים, המסבירים כי מדובר בשכרות הנובעת משתיית "כוס התרעלה" של הצרות, העוני והיגון, ולא משתיית יין ממשי. אדם הסובל מייסורים כה קשים מגיע למצב המדמה שכרות; דעתו מבולבלת, הוא חסר יציבות, מטושטש ואובד עשתונות בתוך הגלות המרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אהבת יהונתן].

מבחינה דקדוקית, המילה וּשְׁכֻרַת מופיעה בצורת סמיכות, ולכן יש להבין את הכתוב כאילו חסרה בו מילה, כדוגמת "שכורת חמה" או "שכורת רעות" [אבן עזרא]. מעבר לכך, יש הרואים בהדגשה וְלֹא מִיָּיִן רמז לכך שבאמצעות הצרות והייסורים הללו כבר בא על תיקונו חטאה הקדמון של חוה, אשר על פי המסורת חטאה בסחיטת ענבים [אהבת יהונתן].