ישעיהו, פרק נ׳, פסוק ו׳

הנביא מצהיר על נכונותו המוחלטת למסירות נפש למען שליחותו מאת ה', תוך הסכמה לספוג כאב פיזי והשפלה פומבית כדי להוכיח את העם. הוא מתאר כיצד את גֵּוִי, כלומר גופו וגבו, הוא נָתַתִּי מרצון לְמַכִּים, ואת וּלְחָיַי, אזור הפנים הסמוך לעיניים, הגיש לְמֹרְטִים שתלשו בכוח את שערות זקנו. בנוסף הוא מעיד כי פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי בידיו כדי להתגונן מִכְּלִמּוֹת וָרֹק, שהם חרפה, השפלה ורוק של ממש. בעוד שחלק מבינים זאת כפגיעה פיזית ממשית, אחרים סבורים כי הנביא רק מביע נכונות תיאורטית לסבול ייסורים אלו, שכן מעמדו הרם מנע פגיעה בו בפועל. לצד הפירוש האישי, יש הרואים בפסוק תיאור לאומי של עם ישראל הדבק באמונתו בגלות למרות לעג הגויים, או סמל למסירותם ובושתם של שבי ציון מול התנכלויות אויביהם.