ההלם והאימה של המלחמה באים לידי ביטוי דרך שאון כלי הנשק וצבא האויב המתקרב, רעש שמטרתו להטיל פחד ולשתק אפילו את האינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר.
הצליל הראשון המעורר חרדה מגיע מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו. המילה שַׁעֲטַת היא מילה יחידאית במקרא שאין לה מקבילות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לפרש אותה כפסיעות וצעדי הסוסים, בעוד שחלקם ממקדים את הפירוש בהכאה חזקה של פרסות הסוסים בקרקע, בדומה לדהרה [רד"ק, מלבי"ם]. המילה אַבִּירָיו מתייחסת לסוסים החזקים של צבא האויב.
אל קול הסוסים מצטרף שאון המרכבות: מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו. מבחינה תחבירית, האות מ"ם במילה מֵרַעַשׁ משמשת גם את המילה הֲמוֹן, כך שהכוונה היא לרעש המרכבות ומהמון, כלומר שאון, הגלגלים [רד"ק, מלבי"ם]. שילוב הקולות של פרסות הברזל וגלגלי הרכבים נועד לעורר אימה בקרב המותקפים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התוצאה של חרדה זו היא טראגית ובלתי נתפסת: לֹא־הִפְנוּ אָבוֹת אֶל־בָּנִים. הפחד משתק את מידת הרחמים הטבעית של אבות כלפי ילדיהם, והם אפילו לא יפנו את פניהם כדי להצילם. המלבי"ם מחדד את עוצמת האירוע באמצעות השוואה לאסון טבע: בעוד שבשיטפון של מים אב ממהר להציל את ילדיו, בשיטפון של גדודי האויב, האימה כה גדולה עד שהיא מבטלת לחלוטין את הדחף ההורי להצלה.
הסיבה לאוזלת יד זו היא מֵרִפְיוֹן יָדָיִם. אין מדובר רק בחולשה פיזית, אלא בייאוש מוחלט ואובדן כל כוח מנטלי לעמוד בפני האויב ולעשות דבר מה כדי להינצל מן המערכה [מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].