נבואת החורבן על ערי הפלשתים מצוירת בצבעים עזים של אבלות כבדה, תוך שימוש במטפורות של מנהגי אבל עתיקים כדי לתאר חורבן כפול ומוחלט. הנביא פונה אל הערים הראשיות ומתאר את קצן הטרגי.
המילים בָּאָה קָרְחָה אֶל־עַזָּה מתארות חורבן ושממה [שטיינזלץ], תוך שימוש בדימוי של תלישת שיער ומריטתו [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי דימוי ה"קרחה" רומז לשתי מכות עוקבות שניחתו על העיר: תחילה הכה אותה פרעה מלך מצרים (כעין תלישת שיער חלקית), ולאחר מכן בא נבוכדנצר מלך בבל והחריב אותה לחלוטין, עד שנותרה "קירחת" וריקה מבלי שנשאר בה דבר [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך, אברבנאל].
במקביל, נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן, כלומר העיר נחרבה ונכרתה מן העולם [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. פעולת ההכחדה הזו נמשכת ומופנית גם כלפי שְׁאֵרִית עִמְקָם [מלבי"ם]. לגבי ביטוי זה קיימות שתי גישות עיקריות: הגישה הגיאוגרפית מפרשת שהכוונה היא לאזור העמקים של הפלשתים ולשארית התושבים הרבים שישבו שם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה נוספת, הנשענת על התרגום הארמי, מפרשת את המילה "עמקם" מלשון עומק וריבוי, כלומר שארית תוקפם, עושרם העצום וכוחם הצבאי של הפלשתים [רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
הנבואה נחתמת בקריאה עַד־מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי. התגודדות היא שריטת הבשר ופציעתו מתוך צער, בכי ואבל [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת גם כלשון של המולה, בלבול וזעקה [רד"ק]. הפרשנים מצביעים על המליצה הפיוטית ששוזר כאן הנביא: יצירת קרחה ושריטת הבשר היו שניהם מנהגי אבלות נפוצים על מת. הנביא מדגיש כי לאחר מכות החורבן החוזרות ונשנות, ה"קרחה" כבר באה על עזה, וכעת הוא שואל רטורית כחלק מקינת אבלים – עד מתי תמשיכו להתגודד, לשרוט את עצמכם ולקונן על השבר שפקד אתכם פעם אחר פעם? [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].