נבואת החורבן על פלשתים משתמשת בדימוי של שיטפון אדיר ובלתי ניתן לעצירה, כדי לתאר פלישה צבאית הרסנית. המים משמשים כמשל לכוח צבאי שהולך ומתגבר, ועולה כהצפה על הארץ [רד"ק, שטיינזלץ].
באשר לזהות הפולש, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הִנֵּה־מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן מתייחס לצבא הכשדים (בבל) בראשות נבוכדנאצר, המגיע מצפון כדי להחריב את הארץ. בעוד שפרעה הכה את עזה בעבר, נבוכדנאצר הוא זה שיחריב את האזור כליל [רד"ק]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה ייתכן שמדובר בצבאו של פרעה, שיגיע לפלשת בדרכו חזרה ממסע מלחמה בצפון [שטיינזלץ].
הצבא יכה בארץ בדומה לְנַחַל שׁוֹטֵף, כאשר המונח שׁוֹטֵף מבטא זרימה חזקה, מהירה ורודפת [מצודת ציון]. האסון יקיף את הארץ כולה, יאבד ויכלה את פלשתים ואת תושביה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ההרס יתרחש בשלבים: וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ – תחילה ישטוף האויב את השדות והכרמים שבמרחבים הפתוחים, ורק לאחר מכן יציף ויחריב כל עיר ועיר על תושביה [מלבי"ם, מצודת דוד].
בתגובה לאסון, וְזָעֲקוּ הָאָדָם בקול מריר [מצודת דוד]. זעקה זו משולה לבהלה שאוחזת בבני אדם בעת שיטפון פתאומי של מים, כשהם צועקים ומנסים לברוח אל הספינות [מלבי"ם]. לאחר הזעקת הפחד יבוא שלב נוסף – וְהֵילִל, מונח שמשמעותו יללה [מצודת ציון]. יללה זו של כל יושבי הארץ תהיה על אובדן רכושם וקניינם [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה וְהֵילִל נכתבת עם ניקוד חיריק באות למד, כשהיא חסרה את האות יוד שהייתה אמורה להופיע בה [רד"ק, מנחת שי].