הנביא פונה בקריאה ציורית ודרמטית אל כלי המשחית, מאניש אותו ומתחנן בפניו לחדול ממסע ההרג הבלתי פוסק. קריאה זו מבטאת זעקה של כאב על החורבן המתמשך הניתך על הפלשתים.
המילה הוֹי משמשת כאן כלשון קריאה. הפנייה אל חֶרֶב לַה' נועדה להדגיש כי אין מדובר בחרב רגילה, אלא בפורענות הבאה בהשגחה ונגזרה מלמעלה, והיא החרב שהביא ה' לעולם.
הנביא זועק עַד־אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי, כלומר עד מתי תמשיכי להכות ללא הרף ולא תמצאי מנוחה. הפרשנים מסכימים כי קריאה זו נובעת מכך שחרב ה' כבר הכתה בהם בעבר, וכעת עולה הזעקה מתי כבר תשקוט החרב ותחדל מלהרוג. רד"ק מוסיף כי זהו מאמר של אדם הנוהם ודואב על הפלשתים, הפונה אל החרב בשאלה מתי סוף סוף תנוח.
בהמשך הפסוק מופיעה הדרישה מן החרב: הֵאָסְפִי אֶל־תַּעְרֵךְ. משמעות הדבר היא בקשה מהחרב להיכנס חזרה אל תוך הנדן או הנרתק שלה. המלבי"ם מפרש זאת כמליצה, שבה מתבקש האויב המחריב לשוב לארצו ולא להרעיש עוד את הממלכות.
לבסוף מגיעה הבקשה הֵרָגְעִי וָדֹמִּי, שמשמעותה מציאת מרגוע, מנוחה ושתיקה. המלבי"ם מציג דירוג בבקשות הנביא מן החרב: תחילה הוא מבקש שהחרב תשוב לחלוטין אל נדנה, אך אם לא תעשה זאת ותישאר שלופה בחוץ, הוא מתחנן שלכל הפחות תירגע מעט, תידום, ולא תמשיך להרוג בתמידות.