יצא לכם פעם לחשוב איך אנשים היו מראים שהם עצובים מאוד בימי קדם? היום אנחנו בוכים או יושבים בשקט, אבל פעם היו לאנשים מנהגים אחרים כדי להראות צער עמוק. הנביא ירמיהו מתאר את החורבן של ערי הפלשתים, והוא משתמש במנהגי האבלות של פעם כדי להסביר כמה קשה יהיה המצב שלהם. הוא אומר שבָּאָה קָרְחָה אֶל־עַזָּה. בימי קדם, כשאנשים היו באבל כבד, הם היו תולשים את שערם. הנביא מדמה את העיר עזה לאדם קירח, כי העיר ספגה שתי מכות קשות. קודם בא מלך מצרים ופגע בה, ואז הגיע מלך בבל והחריב אותה לגמרי, עד שהיא נשארה ריקה מתושבים, ממש כמו ראש ריק שאין עליו אפילו שערה אחת. גם העיר השכנה סופגת מכה, והנביא אומר שנִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן, כלומר העיר נחרבה ונעלמה. החורבן הזה לא נשאר רק בערים הגדולות, אלא מגיע גם אל שְׁאֵרִית עִמְקָם, שזהו אזור העמקים שבו גרו עוד הרבה פלשתים. בסוף, הנביא פונה אליהם ושואל עַד־מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי. עוד מנהג של אבלים בעבר היה לשרוט את עורם מתוך צער עמוק ובכי. הנביא שואל אותם בעצם עד מתי תמשיכו להצטער, לבכות ולקונן על האסונות שקורים לכם פעם אחר פעם?
ירמיהו, פרק מ״ז, פסוק ה׳
בָּ֤אָה קׇרְחָה֙ אֶל־עַזָּ֔ה נִדְמְתָ֥ה אַשְׁקְל֖וֹן שְׁאֵרִ֣ית עִמְקָ֑ם עַד־מָתַ֖י תִּתְגּוֹדָֽדִי׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.