ירמיהו, פרק מ״ז, פסוק ה׳

חורבן ושממה פוקדים את ערי הפלשתים, והם מדומים למנהגי אבלות עתיקים. בָּאָה קָרְחָה אֶל־עַזָּה מתאר כיצד העיר הוכתה פעמיים, תחילה על ידי מצרים ולאחר מכן בידי בבל, עד שנותרה ריקה וקירחת מכל. במקביל, נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן, כלומר נחרבה ונכרתה כליל מן העולם. הכחדה זו פוגעת גם באזור שְׁאֵרִית עִמְקָם, ביטוי המכוון לתושבים שנותרו בעמקי הפלשתים, או לחלופין לשארית העושר והכוח הצבאי שלהם. הנבואה נחתמת בשאלה הרטורית עַד־מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי, ומשלימה את דימוי האבלות בקריאה המבררת עד מתי תמשיכו לשרוט את בשרכם, לזעוק ולקונן על השבר שפקד אתכם שוב ושוב.