יצא לכם פעם לנסות לחלק משהו גדול למלא אנשים בצורה שווה והוגנת? כשבני ישראל נכנסו לארץ, הם היו צריכים לפזר "ערי מקלט", שהן ערים בטוחות שאליהן יכול לברוח מי שפגע במישהו אחר בטעות. התורה מספרת שאת הערים האלה וַיַּקְדִּשׁוּ, כלומר, הם ייעדו והכינו אותן במיוחד למטרה החשובה הזו. אחת הערים מוקמה בַּגָּלִיל, שזהו שם של אזור בארץ ישראל.
אבל רגע, משהו פה נשמע קצת לא הוגן. רוב השבטים חיו בתוך ארץ כנען וקיבלו שלוש ערי מקלט, בעוד שרק שניים וחצי שבטים חיו בצד השני של נהר הירדן וקיבלו גם הם שלוש ערים. למה שמספר קטן של שבטים יקבל כל כך הרבה ערים? התשובה היא שכל ארבעים ושמונה הערים שבהן גרו הלויים שימשו גם הן כמקומות בטוחים. רוב ערי הלויים היו בתוך ארץ כנען כדי להיות קרובות לבית ה׳, וכך יצא שאם סופרים את הכל יחד, החלוקה הייתה שווה לגמרי. בנוסף, השטח שמעבר לירדן היה פשוט עצום בגודלו, ולכן היה צריך לפזר שם שלוש ערים מרכזיות כדי שיהיה קל להגיע אליהן מכל מקום.
אחת מערי המקלט המפורסמות שנבחרו הייתה חֶבְרוֹן. אולי אתם זוכרים שהעיר הזו כבר ניתנה במתנה לכלב בן יפונה, אז איך היא פתאום שייכת ללויים? הפתרון הוא פשוט: הלויים קיבלו רק את הבתים שבעיר עצמה ואת המגרשים שצמודים אליה, אבל כל השדות והחלקות החקלאיות שמסביב נשארו שייכים לכלב.