הפסוק מגדיר את מהותה של עיר המקלט ואת ההגנה המעשית שהיא מספקת לרוצח בשגגה מפני מבקשי רעתו.
כאשר גואל הדם, שהוא קרוב משפחתו של ההרוג המבקש לנקום את מותו, רודף אחריו עד לעיר המקלט, חלה חובה על אנשי העיר להגן על הרוצח [מצודת דוד]. הכתוב מורה ולא יסגירו את הרוצח, כלומר, תושבי העיר יעזרו לו ואסור להם למסור אותו לידי הגואל. פעולת ההסגרה משמעותה מסירה [מצודת ציון]. הגנה זו היא עצם תכליתו של המקלט, המבטיח כי הרוצח יהיה מוגן במקום ואסור יהיה לפגוע בו לרעה [ביאור שטיינזלץ].
אולם, תנאי יסודי להגנה זו הוא שהמעשה נעשה בבלי דעת, כלומר שההריגה התרחשה בשגגה. התוספת ולא שנא באה לשלול מצב שבו הרוצח פעל בערמומיות, והסווה רצח מכוון מתוך איבה כפגיעה בשגגה [מצודת דוד]. העדרה של השנאה נבחן מתמול שלשום, ביטוי המתייחס לעבר, כאשר המילה שלשום מכוונת ליום השלישי שלפני היום הנוכחי [מצודת ציון].