נחמיה, פרק י׳, פסוק ל״ו

העם מקבל על עצמו התחייבות לחדש את מצוות התורה וּלְהָבִיא תרומות חקלאיות לְבֵית יְהֹוָה מדי שָׁנָה בְשָׁנָה. התחייבות זו כוללת שני סוגי יבולים, כאשר בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ הם תבואת הארץ, בעיקר חיטה ושעורה, או לחלופין ראשית כל פרי האדמה. הסוג השני הוא וּבִכּוּרֵי כׇּל־פְּרִי כׇל־עֵץ, ולמרות הניסוח הכולל הכוונה המרכזית היא רק לפירות משבעת המינים. עם זאת, יש המסבירים כי העם החליט להחמיר על עצמו מעבר לדין התורה, בין אם על ידי הרחבת החובה והבאת ביכורים מכל סוגי האילנות, ובין אם על ידי קביעת כמות מינימלית וקבועה למתנה זו.