נחמיה, פרק י׳, פסוק ל״ה

כדי לספק את קֻרְבַּן הָעֵצִים, שהם העצים המיועדים למערכת המזבח, וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ כדי לקבוע את הכמות והמועד שבו כל אדם או משפחה יביאו את תרומתם. החובה לכרות ולהביא את העצים הוטלה באופן גורף על כל שדרות הציבור, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם, שנחלקו לקבוצות תורנות מסודרות. העצים הובאו למקדש, המכונה כאן לְבֵית אֲבֹתֵינוּ כביטוי לקדושת האבות השופעת בו או כהתייחסות לעצם בניין הבית. הבאת העצים נעשתה לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, כלומר במועדים קבועים ומוכנים מראש שנקבעו בהגרלה, וחזרו על עצמם שָׁנָה בְשָׁנָה באותם התאריכים. מטרת התורנויות הייתה לְבַעֵר ולהסיק את האש עַל מִזְבַּח ה', בדיוק כַּכָּתּוּב בַּתּוֹרָה.