נחמיה, פרק י׳, פסוק ל״ח

העם מקבל על עצמו התחייבות מחודשת למסור את המתנות החקלאיות כדי להבטיח את קיומם של מנהיגי הרוח. הם מתחייבים להביא לכהנים את רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ, שהיא הפרשת חלה מן הבצק, יחד עם וּתְרוּמֹתֵינוּ שהיא תרומת הדגן, וּפְרִי כׇל עֵץ, ובכלל זה תִּירוֹשׁ שהוא יין וְיִצְהָר שהוא שמן זית. מתנות אלו יובאו אֶל לִשְׁכוֹת בית ה' כדי שהכהנים השוהים בחדרים אלו יוכלו לחלקן ביניהם. בנוסף, העם ייתן ללויים את וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ מכל גידולי הקרקע, והלויים הם שיהיו הַמְעַשְּׂרִים, כלומר מקבלי המעשרות. הלויים יגבו את חלקם בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ, שכן אף על פי שעם ישראל הוא שעמל בשדות, הוא מוסר בנאמנות את המעשר ללויים שלא עבדו בהם.