העם מקבל על עצמו התחייבות מחודשת ומוצקה לקיים את מצוות המתנות החקלאיות, כדי להבטיח את קיומם של מנהיגי הרוח, הכהנים והלויים. ההצהרה מקיפה שורה של תרומות מתוצרת האדמה וממלאכת הכפיים, ומשקפת את ההתעוררות הדתית בראשית ימי הבית השני.
החלוקה מתחילה במתנות המיועדות לכהנים. העם מתחייב להביא את רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ, שהיא מצוות הפרשת חלה מן הבצק או העיסה בשעת הלישה, וכן את וּתְרוּמֹתֵינוּ שהיא תרומת הדגן. בנוסף, הם מביאים מפְּרִי כׇל עֵץ, ובפרט תִּירוֹשׁ שהוא יין, וְיִצְהָר שהוא שמן זית, לאחר שנגמרה מלאכת הכנתם [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית והלכתית, קבלת מצוות אלו בתקופת עזרא ונחמיה מבטאת התחייבות מיוחדת. יש המבארים כי באותה עת החיוב במצוות אלו היה מדרבנן בלבד, או שהעם קיבל על עצמו בהתנדבות להפריש תרומה גם משאר פירות האילן, מעבר לדגן, לתירוש וליצהר המחויבים מהתורה [מלבי"ם].
את המתנות הללו הם מתחייבים להביא אֶל לִשְׁכוֹת בית ה'. ההבאה ללשכות נבעה מכך שהכהנים היו רגילים לשהות שם [רש"י], והתבואה הונחה בחדרים אלו כדי שהכהנים יוכלו לחלק אותה ביניהם [מצודת דוד].
לאחר מכן עובר הפירוט לחלקם של הלויים בוּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ. זהו מעשר ראשון הניתן ללויים [ביאור שטיינזלץ], והוא כולל את כל מה שגדל באדמה [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי המילה הַמְעַשְּׂרִים אינה מתייחסת לאנשים שנותנים את המעשר, אלא ללויים עצמם שהם לוקחי ומקבלי המעשרות.
הלויים היו גובים את חלקם בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ, כלומר בכל ערי ישראל ובכל מקום שבו עבדו את השדה [רש"י, מלבי"ם]. בביטוי זה טמון גם מסר ערכי: אף על פי שעם ישראל הוא זה שעמל, חורש וקוצר את האדמה, הוא מוסר בנאמנות את המעשר ללויים, אף שהם לא עמלו בה [מצודת דוד].