הסדרת מערכת התרומות והמעשרות היוותה נדבך מרכזי בחידוש החיים היהודיים בימי שיבת ציון. הקהילה מתחייבת להקפיד על סדר חלוקה מדויק, המבטיח את קיומם הכלכלי של משרתי המקדש ומונע תקלות בהפרשת המתנות.
המונח בַּעְשֵׂר משמעותו בזמן לקיחת המעשר או הפרשתו, והוא קיצור דקדוקי של המילה "בהעשר" [רש"י, אבן עזרא, מנחת שי]. הפרשנים דנים בשאלה מדוע נדרש הכהן להיות נוכח במעמד זה של קבלת מעשר הלוי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שנוכחות הכהן נועדה לפיקוח. מכיוון שחלקו של הכהן מובלע בתוך המעשר שמקבל הלוי, הכהן עומד על גביו כדי להבטיח שהלויים לא יעכבו תחת ידם את החלק המגיע לכהנים [רלב"ג, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים נוכחות זו על רקע היסטורי, ומציינים כי עזרא הסופר קנס את הלויים, ולכן התיר לכהנים לגבות את המעשר הראשון יחד איתם [מלבי"ם].
לאחר קבלת המעשר, מוטלת על הלויים המלאכה הפיזית והלוגיסטית של העלאת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר, כלומר הפרשת עשירית מתוך המעשר שהם עצמם קיבלו, והבאתו לירושלים [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
יעד ההבאה הוא לְבֵית הָאוֹצָר, שהן הלשכות המיועדות לאחסון התרומות בבית המקדש. הבאת המעשרות ישירות למקום זה נועדה לפרנס את הכהנים המשרתים בקודש, כדי להבטיח את צורכיהם כך שלא יצטרכו לעזוב את משמרתם במקדש לשם איסוף מזונם [רש"י, מצודת דוד].