שבי ציון מתחייבים לחדש ולבסס את התמיכה הכלכלית במקדש ובמשרתיו, וקובעים תרומה שנתית קבועה כדי להבטיח את רצף העבודה הרוחנית. על המילים וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת מסבירים הפרשנים כי העם קיבל על עצמו התחייבות וחובה של דבר מצווה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון הרבים "מצוות" ולא בלשון יחיד, הוביל את חכמים ללמוד מכאן כי מעלת הצדקה וגמילות החסדים שקולה כנגד כל המצוות כולן, שכן בניגוד למצוות אחרות, זכות הצדקה אינה מתבטלת ואינה נמחקת גם אם האדם חוטא [רס"ג, חומת אנך].
באשר לסכום התרומה, שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי מהותו. גישה אחת גורסת כי מדובר בתרומה חדשה שנוספה על מחצית השקל שהתורה מחייבת, כדי להבטיח שיהיה די תקציב לצורכי המקדש [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים כי סכום התרומה הקבועה השתנה במהלך הדורות [ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, המטבע באותה תקופה היה גדול ובעל ערך רב יותר מהשקל המקורי שנזכר בתורה. לפיכך, שליש מאותו שקל חדש היה שווה בערכו בדיוק למחצית השקל המקראית שנועדה לקניית קורבנות הציבור [רלב"ג, מלבי"ם].
מטרת התרומה היא לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, כלומר לממן את קורבנות הציבור ואת כל המלאכה הנדרשת כדי שעבודת המקדש לא תושבת לעולם [רלב"ג, מצודת דוד]. כחלק ממאמץ זה, הם אף קבעו הסדרים נוספים כמו הפלת גורלות לאספקת עצים למזבח במועדים קבועים, והתחייבו להביא את מתנות הכהונה והלוויה, כגון ביכורים, תרומות ומעשרות, ישירות אל בית ה'. תקנה זו נועדה להבטיח שלכוהנים וללוויים לא יחסר מזון, וכך הם לא ייאלצו לעזוב את עבודת הקודש ולחזר על הגרנות כדי לאסוף את מתנותיהם [רלב"ג].