ההצטרפות לברית ולשבועה לא הוגבלה רק למנהיגים או לנציגים הרשמיים, אלא הקיפה את החברה כולה על כל רבדיה. הכתוב מונה את שדרות העם השונות שלקחו חלק במעמד זה, החל ממשרתי המקדש ועד לאחרון האזרחים.
הביטוי וּשְׁאָר הָעָם מתייחס לאותם חלקים בציבור שלא חתמו בפועל על כתב האמנה, אך תמכו במעשי אחיהם והסכימו לקבל על עצמם את השבועה [מצודת דוד, מלבי"ם]. קבוצה זו כוללת את כלל המעמדות המפורטים בכתוב: כוהנים, לוויים, שוערים, משוררים ונתינים [ביאור שטיינזלץ].
לצד אלו, מוזכר גם וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים. הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן היא לגרים, אשר בחרו לנתק את עצמם מעמי הארצות ומעבודת האלילים שלהם, במטרה להידבק בה׳, להתחבר לתורתו ולשמור את מצוותיו.
ההתחייבות לברית הקיפה גם את התא המשפחתי: נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין. באשר להגדרת מי שנכלל בקבוצה זו, מציגים המקורות שתי זוויות התייחסות. גישה אחת ממקדת את הדברים במי שהגיע לרמת בגרות המאפשרת לו דעת, יכולת הבנה בסיסית, ושמיעה ולימוד של דברי התורה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מנגד, יש המרחיבים את היריעה ורואים בצירוף זה ביטוי לכך שההסכמה לברית הקיפה את כולם ללא יוצא מן הכלל – הן את אלו שאין להם ידע מעמיק, והן את מי שמוגדר כ"יודע ומבין", כאשר כולם יחד שותפים מלאים להחזקת השבועה [מלבי"ם].