נחמיה, פרק י׳, פסוק ל״ד

הפסוק מפרט את היעדים השונים שלשמם נועדו כספי הציבור, החל מקורבנות ספציפיים ועד לצרכים השוטפים של המקדש.

בתחילת הרשימה מוזכר לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת, הלוא הוא לחם הפנים שעשייתו הייתה מורכבת. המילה הַמַּעֲרֶכֶת מבטאת עניין של סידור. באשר לביטוי וּמִנְחַת הַתָּמִיד, ישנה מחלוקת בין הפרשנים לגבי מהותו: הגישה המרכזית היא שמדובר במנחת הנסכים המלווה את קורבנות התמיד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך יש המזהים זאת עם קטורת הסמים שהיו מקטירים מדי יום על מזבח הזהב [רלב"ג]. לאחר מכן מוזכרת וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד, שהיא קורבן העולה המוקרב בקביעות בכל בוקר וערב.

המשך הפסוק מונה את קורבנות הציבור המיוחדים: הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים הם קורבנות המוסף המוקרבים בימים אלו. המונח וְלַקֳּדָשִׁים מתייחס לזבחי שלמי הציבור, כדוגמת מנחת העומר, שתי הלחם וכבשי העצרת המוקרבים בחג השבועות. וְלַחַטָּאוֹת הם קורבנות חטאת הציבור, ובפרט שעירי העיזים המוקרבים בראשי חודשים וברגלים כדי לכפר על עם ישראל.

לבסוף, הפסוק מסכם בביטוי וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ. הפרשנים נחלקו בהיקף משמעותו של ביטוי זה: יש המפרשים כי הכוונה היא לצרכי בדק הבית ותחזוקת המבנה [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המרחיבים זאת לכל צורכי העבודה השוטפים במקדש, כגון שמן למאור, סולת, יין ואף הכנת פרה אדומה [רלב"ג]. כל המלאכות והצרכים הללו מומנו מן הכסף שנאסף מן הציבור [רש"י].