שבי ציון נמצאים במציאות מורכבת של שעבוד ומצוקה, אך מתוך משבר זה הם בוחרים לחדש ולמסד את הקשר שלהם עם ה'.
המילים וּבְכָל זֹאת מבטאות ניגוד עמוק. רוב הפרשנים מסבירים כי למרות הצרות הרבות הבאות עליהם והיותם עבדים לשלטון זר במולדתם [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], הם בוחרים לכרות ברית עם ה'. צעד זה מנוגד לחלוטין להתנהגות אבותיהם, אשר חיו בעבר בעצמאות, במלכות ובשפע רב, ובכל זאת בחרו שלא לעבוד את ה' [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילים אלו ביטוי להתנדבות יוצאת דופן; אף על פי שעם ישראל כבר מושבע ועומד לקיים את התורה מאז מעמד הר סיני, הם מקבלים על עצמם את הברית מחדש כדי לזרז ולעודד את עצמם בקיום המצוות. מכיוון שהם עושים זאת בסבר פנים יפות ומרצונם החופשי, ה' מחשיב להם זאת כאילו קיבלו את החובה מעצמם לראשונה [ר' סעדיה גאון, חומת אנך].
משמעות המילה אֲמָנָה היא קיום, יציבות ואמת [ר' סעדיה גאון, מצודת ציון]. העם מצהיר כי אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה – מייסדים ברית אמת, ללא שקר, להאמין ולבטוח בה', ללכת בדרכי תורת משה ולהקפיד על המצוות, ובפרט על האיסור לשאת נשים נכריות [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא].
כדי לתת תוקף נצחי להחלטתם, הם וְכֹתְבִים את קבלת עול המלכות והמצוות בספר שיישאר לזיכרון ולעדות [רש"י, מצודת דוד]. המילה הֶחָתוּם מציינת את סופו וגמרו של המסמך [מצודת ציון]. בסיום המגילה, חותמים המנהיגים ואנשי המעלה שבעם לאות ולראיה מוחלטת על קבלת הכתוב [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
התבוננות ברשימת החותמים – שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ – מעלה תמיהה, שכן השרים מוזכרים לפני הכהנים והלויים שאמורים להיות במעמד רוחני קודם. ההסבר לכך נעוץ בנוהג המשפטי הקדום: בכל הסכם רשמי היו נכתבים שני עותקים, ספר "גלוי" וספר "חתום". בספר הגלוי חתמו העדים מבפנים לפי הסדר המעמדי המקובל (תחילה הכהנים, אחריהם הלויים ולבסוף השרים). אולם, בספר החתום, שאותו נהגו לקפל ולקשור, החתימות נכתבו מבחוץ. כתוצאה מקיפול המגילה, סדר החותמים התהפך ויזואלית. לכן הפסוק מדגיש "ועל החתום", כדי להסביר שמדובר בתיאור של הספר הספציפי והחתום, שבו סדר הקריאה החיצוני מתחיל בהכרח מהשרים, עובר ללויים ומסתיים בכהנים [מלבי"ם].