נחמיה, פרק י׳, פסוק א׳

תארו לעצמכם שאתם נמצאים בתקופה ממש קשה, כשמישהו אחר שולט בכם ומקשה עליכם. מה הייתם עושים? האם הייתם מתייאשים, או דווקא בוחרים להתחזק? היהודים שחזרו לארץ ישראל באותו זמן חיו תחת שלטון זר וסבלו מצרות רבות. וּבְכָל זֹאת, למרות כל הקשיים, הם מחליטים לעשות מעשה מיוחד. בניגוד לאבותיהם שחיו בעבר כמו מלכים ובכל זאת בחרו שלא לעבוד את ה', הם בוחרים להתקרב אליו. הם מצהירים כי אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה. המילה אֲמָנָה משמעותה אמת ויציבות. הם מבטיחים הבטחה אמיתית, ללא שקר, להאמין בה' ולשמור על המצוות. כדי שההבטחה הזו תישאר לתמיד, הם וְכֹתְבִים אותה בתוך ספר שיישאר כעדות. בסוף המגילה, על החלק הֶחָתוּם, כלומר בסוף המסמך, המנהיגים חותמים את שמם כדי לאשר שזה סופי ומוחלט. אם תסתכלו על רשימת החותמים תראו סדר מעניין: שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. הרי הכהנים והלויים קשורים יותר לקדושה, אז למה השרים מופיעים לפניהם? בימי קדם, כשהיו כותבים הסכם חשוב, היו מכינים שני עותקים. עותק אחד היה נשאר פתוח, ובו חתמו לפי הסדר הרגיל של החשיבות, קודם הכהנים. העותק השני היה מגילה שמקפלים וקושרים היטב, ועליה חתמו מבחוץ. בגלל הקיפול של המגילה הסגורה הזו, סדר החתימות התהפך. לכן, על הספר הסגור והחתום, השמות הראשונים שרואים מבחוץ הם של השרים, אחריהם הלויים, ובסוף הכהנים.