העם מתאחד כדי לקבל על עצמו את התורה כחוק מחייב, ומעגן את התחייבותו באופן רשמי. מעמד זה מהווה למעשה את נקודת הפתיחה לסעיפי החוקה הלאומית והמדינית החדשה שהם מקבלים על עצמם [ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם, המילה אַדִּירֵיהֶם מכוונת לגדולים ולשרים שבעם [רש"י, רלב"ג], אך קיימת מחלוקת לגבי כיוון הפעולה והיחס שבין ההנהגה להמון. גישה אחת מפרשת כי המנהיגים הם אלו שפועלים, מחזיקים ומכריחים את שאר העם לקיים את התורה [רלב"ג]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי הפעולה מגיעה דווקא מצד ההמון. אף על פי שלא כל העם חתם פיזית על מגילת האמנה, כולם הצטרפו, תמכו ואחזו בדברי המנהיגים שחתמו עליה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, יש המבארים כי משמעות המילים עַל אֲחֵיהֶם היא יחד "עם אחיהם" [רש"י].
הצטרפותו של העם להסכם מתבטאת בכך שהם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה. המילה בְּאָלָה מתייחסת לקללה הנלווית להפרת השבועה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת השבועה החמורה היא לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים ולקיים את כל מצוות ה', מתוך החלטה ציבורית להפוך את חוקי התורה לחוק המדינה הרשמי [ביאור שטיינזלץ].