הכתוב מפרט את ההתחייבות למסור את סוגי הבכורות השונים ואת פדיונם לידי הכהנים, כפי שנקבע בתורה. החלוקה בפסוק מבחינה בין קבוצות שונות של בכורות ובין אופן הטיפול בהם.
הציווי על בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ מתייחס לחובה לתת את דמי הפדיון שלהם [ביאור שטיינזלץ]. פדיון בכור האדם עומד על חמישה שקלים [מצודת דוד]. המילה וּבְהֶמְתֵּנוּ מכוונת כאן באופן ספציפי לבהמות טמאות, כדוגמת פטר חמור, שאותו יש לפדות בשה [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. בכור האדם והבהמה הטמאה מוזכרים יחד משום שהמכנה המשותף לשניהם הוא שאינם מוקרבים על המזבח אלא טעונים פדיון [רלב"ג], ואת דמי הפדיון שלהם אין חובה להביא דווקא אל בית ה' [מלבי"ם].
לעומת זאת, ההמשך עוסק בבהמות הטהורות, בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ. בניגוד לבכור האדם והבהמה הטמאה, את בכורות הבקר והצאן חובה להביא פיזית אל בית ה' לשם הקרבתם [אבן עזרא, מלבי"ם].
כלל המתנות והפדיונות הללו מיועדים לַכֹּהֲנִים, והם ניתנים להם כתמורה וכחלף על עבודת הקודש שהם מבצעים [מצודת דוד].