התחזוקה השוטפת של האש על המזבח דרשה כמות עצומה של עצים, ולצורך כך התארגן העם לחלוקת עומס האספקה באופן מסודר וקבוע. הפרשנים מסכימים כי וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ מתייחס להגרלה שנערכה כדי לקבוע מתי בדיוק יביא כל אדם או משפחה את העצים, וכן מהי הכמות שעל כל אחד להביא [רש"י, מצודת דוד]. החובה לספק את העצים הוטלה על כל חלקי העם באופן גורף: הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם, אשר נחלקו לקבוצות שתפקידן לכרות ולהביא את העצים בתורם [אבן עזרא, מצודת דוד].
התרומה עצמה נקראת קֻרְבַּן הָעֵצִים, והיא מוגדרת כתקרובת של עצי המערכה המיועדים למזבח [רש"י, מצודת דוד]. העצים הובאו למקדש, המכונה כאן לְבֵית אֲבֹתֵינוּ. מונח זה מתפרש כביטוי להיותו של המקדש מקום השופע בקדושת האבות [רש"י], בעוד שיש המסבירים זאת כציווי המכוון לעצם בניין הבית [אבן עזרא].
חלוקת הזמנים נעשתה לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, כלומר בזמנים קבועים ומוכנים מראש שנקבעו על פי הגורל, ואשר חזרו על עצמם מדי שנה באותה העת [מצודת ציון, מצודת דוד]. מספר פרשנים מציינים כי פירוט מדויק של זמנים אלו מופיע בדברי חז"ל במסכת תענית, שם מפורטות המשפחות השונות והתאריכים הספציפיים שבהם כל אחת העלתה את העצים בחודשי השנה השונים, כדוגמת ניסן, תמוז, אב ואלול [רב סעדיה גאון, אבן עזרא, מלבי"ם].
מטרת הבאת העצים הייתה לְבַעֵר, מילה שמשמעותה הסקה והבערת אש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כדי לקיים את הציווי להדליק אש על מזבח ה' כפי שכתוב בתורה.