הצהרת האמנה הציבורית של שבי ציון כוללת קבלת התחייבויות מחמירות על שמירת השבת, המועדים והשנה השביעית, תוך תיקון מכוון של תחומים שבהם העם נכשל בעבר.
החלק הראשון של ההתחייבות עוסק בהלכות שבת ומועד. העם מצהיר כי לא יקנה סחורה מעמי הארץ, שהם הגויים [שטיינזלץ], המביאים למכירה את המקחות, כלומר סחורות ודברים הנקנים בכסף [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. כמו כן נאסרת קניית שבר, מונח שרוב הפרשנים מזהים כתבואה לסוגיה, כגון חיטים ושעורים [רש"י, אבן עזרא, סעדיה גאון], בעוד שיש מי שמרחיב זאת לכל סוגי הקניינים [רלב"ג]. האיסור חל לא רק על יום השבת אלא גם ביום קודש, הלוא הם ימי החגים והמועדים [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. התחייבות זו מהווה את הפעם הראשונה שבה מופיע במפורש איסור מסחר בשבת, והיא משקפת קבלה עצמית של איסור מקח וממכר שלא נזכר בתורה בצורה מפורשת [שטיינזלץ, מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק עוסק במצוות השמיטה. ההבטחה וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית משמעה עזיבת עבודת האדמה בשנת השמיטה והפקרת הפירות לכל דורש [רש"י, רלב"ג]. הסיבה להדגשת מצווה זו היא שהעם נכשל בהיבט זה של שמיטת הקרקעות והכספים בעת ישיבתו בארץ ישראל בימי הבית הראשון, כפי שהוכיחם ירמיהו [רלב"ג]. בנוסף, ההתחייבות כאן באה להדגיש כי מצוות השמיטה נוהגת גם כאשר אין שנת יובל, בניגוד לדעה הסוברת כי השמיטה תלויה בקיומו של היובל, אשר נוהג רק כאשר כל יושבי הארץ נמצאים עליה [מלבי"ם]. לבסוף, העם מקבל על עצמו להשמיט גם את מַשָּׁא כָל יָד, כלומר לעזוב ולבטל את חובות ההלוואה הניתנים ביד, כחלק מדיני שמיטת הכספים הנוהגת בשנה השביעית [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].