השעבוד הזר בארץ ישראל יוצר מציאות כאובה שבה שפע הארץ אינו משמש את יושביה, אלא מנוצל עד תום בידי כובשיהם.
המילה וּתְבוּאָתָהּ מתייחסת ליבולה של ארץ ישראל [רש"י]. מבחינה תחבירית, הארץ עצמה היא הגורם הפועל והמייצר את השפע הזה [אבן עזרא], אך היא מַרְבָּה לַמְּלָכִים – תנובתה מספקת מעדנים ומאכלים רבים למלכי הגויים [רש"י]. הכוונה היא למלכי פרס, אשר גובים מן העם מיסים ולוקחים לעצמם את כל הדברים היפים והנעימים שיש לארץ להציע [מצודת דוד].
מציאות זו, שבה המלכים הזרים שולטים בעם, היא עונש מאת ה׳ אֲשֶׁר־נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ [רש"י]. השעבוד אינו מסתכם רק בלקיחת היבול, אלא מקיף את הקיום כולו. המלכים שולטים וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ, כלומר על גופם ממש של בני ישראל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וכן וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם, שכן הם עושים באנשים ובבהמות ככל העולה על רוחם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].