יום של צום ותשובה ציבורית מתנהל בסדר מוקפד, המשלב עמידה פיזית יציבה עם פעילות רוחנית אינטנסיבית המחולקת לחלקים שונים של היום. הקהל קם עַל־עָמְדָם, כלומר הם נעמדו על מקומם ולא זזו משם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בזמן זה הם קראו בתורה במשך רְבִעִית הַיּוֹם, שהיא רבע משעות היום, ולאחר מכן היו מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים – מתוודים על חטאותיהם ומתפללים לה׳ [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה כתיבית, המילים רְבִעִית וכן וּרְבִעִית נכתבות שתיהן חסרות את האות יו"ד, כפי שמופיע במסורת ובספרים מדויקים [מנחת שי].
חלוקת הזמנים בפסוק מהווה מקור להבנת סדר היום הראוי ביום תענית, והפרשנים מציגים גישות שונות לאופן חלוקה זו. גישה אחת גורסת כי הפסוק מגדיר את תחילתו וסופו של היום: הרבע הראשון מוקדש לקריאה בתורה, ואילו הרבע האחרון של היום מוקדש לווידוי ותפילה, משום שאז הלב נשבר ונדכא מצער הצום. את מחצית היום שנותרה בין שתי הרביעיות הללו, יש לנצל לפשפוש במעשים ותיקון חטאים, כדי שהתפילה תישמע. התנהלות זו נלמדת ממשה רבנו, שהתפלל על חטא העגל רק לאחר שטיהר את ישראל במידת האפשר [רלב"ג].
מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מתאר את מחציתו הראשונה של היום ברצף: רבע יום לקריאה בתורה, ומיד אחריו רבע יום לווידוי ותפילה. לפי תפיסה זו, מחצית היום השנייה, שאינה מוזכרת במפורש בפסוק, מתחלקת גם היא: הרבע השלישי מיועד ללימוד אגדה וקריאת הפטרה, והרבע הרביעי והאחרון מוקדש לדאגה לצרכי עניי העיר [ר' סעדיה גאון].