הכרזה נוקבת של צידוק הדין עומדת במוקד וידוי זה. העם מקבל על עצמו אחריות מלאה למצבו הקשה, מנקה את ה׳ מכל עוולה, ומכיר בכך שהייסורים והצרות שחווה הם תוצאה ישירה ומוצדקת של מעשיו שלו.
הפרשנים מסכימים כי המילים ואתה צדיק עַל כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ מבטאות השלמה מוחלטת עם הדין האלוהי. ה׳ נהג בצדק, ביושר ואף בחמלה בכל הנוגע לייסורים ולתלאות הרעות שפקדו את העם, ואין כל מקום לטענות או תלונות כלפיו.
ההכרזה כי אמת עשית מתפרשת בשני אופנים המשלימים זה את זה. מחד גיסא, ה׳ שפט את העם במשפט אמת וצדק [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מאידך גיסא, המילה אמת מצביעה על כך שה׳ פשוט אימת וקיים את כל מה שהבטיח והתרה מראש שיקרה [מצודת דוד].
לעומת הצדק האלוהי, ניצבת התנהגות העם המבוטאת במילים ואנחנו הרשענו. העם לא נהג כראוי ולא גמל לה׳ על טובותיו [מצודת דוד]. מעבר לחטאים שגרמו לעונש מלכתחילה, מוצגת כאן ביקורת עמוקה יותר על עקשנות העם: למרות שהייסורים באו עליהם כדין ובצדק, הם לא שמו זאת על לבם כדי לחזור בתשובה, אלא הוסיפו להרשיע גם בתוך תקופת הגלות והסבל [מלבי"ם].