הלויים, שעמדו על הדוכן, פותחים את תפילתם ההיסטורית הסוקרת את קורות העם מבריאת העולם ועד לחידוש הברית, בקריאה לעם: קוּמוּ, קומו בזריזות [מצודת דוד] וברכו את ה'.
הקריאה לברך את ה' היא מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הביטוי היא זמן נצחי, מתחילת קיומו של העולם ועד סופו. מנגד, יש המפרשים זאת במובן של מקום, כלומר שה' מושל מקצה העולם ועד קצהו [מצודת דוד]. מבחינה טקסטואלית, המילים עַד הָעוֹלָם נכתבו במקור ללא האות וי"ו החיבור, בניגוד לגרסאות משובשות שהיו קיימות בעבר [מנחת שי].
בשלב זה, הלויים משנים את כיוון פנייתם. לאחר שדיברו אל העם, הם מפנים את פניהם כלפי מעלה ועוברים לתפילה ישירה אל ה' [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. הם מצהירים: וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ, בני האדם יברכו אותך, אך האמת היא שאתה וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. הפרשנים מסכימים כי ה' נשגב ומרומם הרבה מעבר ליכולת הדיבור, ואין שום בריה, ואפילו לא מלאכי השרת, שיכולה לברך ולהלל אותו כפי גודלו ורוממותו האמיתיים [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. מבחינה רעיונית, בני האדם מסוגלים לברך רק את "שם כבודו", כלומר את האופן שבו ה' מתגלה דרך הבריאה, אך עצמותו של ה' נעלמת ונשגבת מכל שבח וברכה [מלבי"ם]. פירושים נוספים מציעים כי משמעות הביטוי היא שכל הברכות והתהילות שייכות לו [רש"י], או שהוא מתרומם ומתנשא בעקבות הברכות שמעניקים לו בני האדם [אבן עזרא].
לפסוק זה נודעה גם השפעה מעשית על סדרי התפילה. ממנו נלמד המנהג הקדום בבית המקדש, שבו העם לא ענה רק "אמן" לאחר ברכות, אלא הגיב באמירת "ברוך ה' אלוהינו מן העולם ועד העולם וברוך שם כבודו ומרומם על כל ברכה ותהלה" [רלב"ג]. כמו כן, הפסוק משקף את העיקרון שיש להוסיף דברי תהילה לה' על כל ברכה וברכה ששומעים [רב סעדיה גאון].