ה׳ מגלה סבלנות עצומה כלפי העם ומעניק להם הזדמנויות רבות לחזור בתשובה, אך מול אזהרות חוזרות ונשנות דרך הנביאים, העם בוחר באטימות. התוצאה הבלתי נמנעת של סירוב זה היא אובדן ההגנה ומסירתם לשלטון זר.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם מתארות המתנה והארכת זמן לפני בוא העונש. עם זאת, ישנו הבדל בדגש הפרשני: חלק מן המפרשים מסבירים כי ה׳ משך עליהם חסד ורחמים כדי להימנע מהשמדתם [רש"י, מצודת דוד]. לעומתם, מפרשים אחרים מסבירים שההמתנה התבטאה בהארכת השנים עצמן, מתוך תקווה שאולי העם ינצל את הזמן וישוב מדרכו הרעה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].
בתקופת המתנה זו ה׳ לא שתק, אלא התרה בעם. המילה בְּרוּחֲךָ מתפרשת כרוח הנבואה המגיעה מאת ה׳ [מצודת דוד]. הביטוי בְּיַד־נְבִיאֶיךָ מקבל נופך מיוחד, כאילו רוח ה׳ הופקדה ממש בידיהם וברשותם של הנביאים [אבן עזרא]. מבחינה היסטורית, אזהרות אלו נאמרו על ידי הנביאים שפעלו מימי עוזיהו מלך יהודה ואילך, אשר התרו בעם וניבאו על הגלות הקרבה [מלבי"ם].
למרות כל אלו, העם לא הטה אוזן לשמוע [מצודת דוד] וסירב לקחת מוסר מדברי ה׳ [רלב"ג]. בעקבות סירוב זה, הגיעה התוצאה הקשה: וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת. ה׳ מסר אותם לידי הגויים [ביאור שטיינזלץ]. מדובר בתהליך היסטורי שהחל בגלות עשרת השבטים על ידי אשור, והסתיים בגלות יהודה ובנימין על ידי בבל [מלבי"ם], כאשר אותם מלכי אשור ובבל עשו בעם ישראל הרג רב [רלב"ג].