ההיסטוריה של עם ישראל מתאפיינת במעגליות חוזרת של שלווה, חטא, עונש, תשובה וישועה אלוהית, תהליך שניכר במיוחד לאורך תקופת השופטים [רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי המילים וּכְנוֹחַ לָהֶם מתארות מצב שבו בני ישראל זכו להפוגה מצרותיהם ולמנוחה משעבוד האומות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך דווקא מתוך השלווה הם שבו לחטוא. כתוצאה מכך ה׳ עזב אותם ביד אויביהם, וַיִּרְדּוּ בהם, כלומר האויבים משלו בהם ביד קשה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מתוך עומק הצרה העם שב אל דרך הישר, ועל כך נאמר וַיִּזְעָקוּךָ, שמשמעותו כי הם זעקו אל ה׳ והזעיקו אותו לעזרתם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ ברחמיו שמע את תפילתם מן השמים והציל אותם. הצירוף רַבּוֹת עִתִּים בא להדגיש שמעגל זה של חטא, שעבוד והצלה לא התרחש באופן חד פעמי, אלא חזר על עצמו פעמים רבות מאוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].