התנהגותם של בני ישראל במדבר עמדה בסתירה לישועות שעשה עמם ה', כאשר בחרו למרוד ולסרב להוראותיו, בייחוד סביב אירועי חטא המרגלים.
הכפילות במילים וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ נועדה לתוספת ביאור והדגשה [מצודת דוד], כלומר "הם, שהם אבותינו" [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, פרשנים מייחסים תיאור זה לדור המרגלים ולעם שהיה עמהם [רלב"ג].
הכתוב מציין כי הם הֵזִידוּ, כלומר הרשיעו ופעלו במזיד [ביאור שטיינזלץ]. תחילתו של זדון זה הייתה בדרישתם לשלוח אנשים שירגלו את הארץ לפני כניסתם אליה [מלבי"ם]. בעקבות זאת, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם. המילה עָרְפָּם מתייחסת לאחורי הצוואר, החלק המנוגד לפנים [מצודת ציון]. הצירוף כולו משמש כמליצה המבטאת עקשנות עמוקה [ביאור שטיינזלץ], ומתאר ציור פלסטי שבו צווארם התקשה פיזית עד שלא יכלו עוד לסובב את פניהם ולהביט מול ה' [מצודת דוד].
מתוך אותה עקשנות, הם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ. למרות שמשה ניסה לעודד אותם והזכיר להם ש-ה' יילחם עבורם כפי שעשה במצרים, הם סירבו להקשיב לדבריו, התעלמו מהניסים שחוו, ואף ביקשו למנות מנהיג חדש ולשוב למצרים [מלבי"ם, רלב"ג].