לאורך תקופת המלכים, ה׳ הוסיף להתריע ולהזהיר את העם באמצעות נביאיו בניסיון להשיבם אל דרך הישר, אך הם בחרו למרוד ביד רמה [רלב"ג, מלבי"ם]. המילה וַתָּעַד משמעותה התראה ואזהרה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה הֵזִידוּ מצביעה על כך שחטאיהם נעשו במזיד, מתוך מחלוקת גלויה וחוצפה [מלבי"ם].
המרד של העם הקיף את כל תחומי החיים. הם סירבו לשמוע למִצְוֹתֶיךָ, המייצגות את החובות שבין אדם למקום, וכן למִשְׁפָּטֶיךָ, שהם החוקים המסדירים את החיים החברתיים והמדיניים [מלבי"ם]. יתרה מזאת, וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם מלמד שאף כאשר קיימו את המשפטים, הם עשו זאת שלא לשמה ומתוך מניעים פסולים, כגון עשיית דין בחוטאים רק כדי לנקום נקמה אישית ולא לשם קיום מצוות ה׳ [מצודת דוד].
חטאם מודגש במיוחד לאור טיבם של חוקי התורה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי קיום המשפטים נועד להעניק לאדם חיים. חוקי התורה הם ישרים ומובילים לבריאות הגוף והנפש, בניגוד מוחלט לחוקי האומות האחרות באותה תקופה, שדרשו מעשים אכזריים וקשים כמו שריפת ילדים לאלילים [רלב"ג].
תגובת העם לתוכחת הנביאים מתוארת בשני דימויים גופניים. הראשון, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת, מבטא פריקת עול וסירוב לקבל תוכחה. הדימוי המרכזי הוא של פרה סוררת המושכת את כתפה לאחור כדי להתחמק מנשיאת המשא ועול המצוות [רס"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת רואה בכך דימוי אנושי של אדם המפנה את כתפו ומתרחק מחברו [מצודת דוד]. הדימוי השני, וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ, מתאר את סירובם להפנות את פניהם אל ה׳, ובמקום זאת הם הפנו אליו עורף [רלב"ג], מתוך עקשנות שהמשיכה אפילו כאשר נענשו על מעשיהם [מלבי"ם].