קרה לכם פעם שניסיתם להזהיר חבר שהוא עושה טעות, אבל הוא פשוט סירב להקשיב? לאורך תקופת המלכים, ה׳ שלח נביאים שוב ושוב כדי להזהיר את העם ולהחזיר אותם לדרך הטובה. המילה וַתָּעַד פירושה להזהיר. אבל במקום להקשיב, העם הֵזִידוּ, כלומר הם חטאו בכוונה, בחוצפה ומתוך מרד. הם סירבו לקיים את המִצְוֹתֶיךָ, שהן החובות שבין אדם לה׳, וגם את המִשְׁפָּטֶיךָ, שהם החוקים שמסדרים את החיים בין אדם לחברו. יותר מזה, המילים וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם מלמדות שאפילו כשהם כן קיימו את החוקים, הם עשו את זה מסיבות לא טובות, כמו להעניש מישהו רק כדי לנקום בו נקמה אישית ולא כדי לקיים את רצון ה׳.
זה עצוב במיוחד, כי חוקי התורה הם חוקים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם. אלו חוקים ישרים שנועדו לתת לאדם חיים טובים ובריאים לגוף ולנפש, בניגוד לחוקים של עמים אחרים באותה תקופה שהיו אכזריים וקשים מאוד. כשהנביאים המשיכו להוכיח אותם, העם הגיב בצורה של וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת. תארו לעצמכם פרה עקשנית שמושכת את הכתף שלה לאחור כדי להתחמק מלסחוב משא, כך בדיוק העם התחמק מלקבל על עצמו את עול המצוות. בנוסף, וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ, במקום להפנות את הפנים אל ה׳ הם התעקשו, הפנו אליו את העורף והגב וסירבו להקשיב, אפילו כשהם נענשו על המעשים שלהם.