לאחר ימי החג והשמחה של חודש תשרי, מתכנס העם למעמד פומבי של תשובה, אבלות והיטהרות. העיתוי המדויק של האספה, וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, מעורר את השאלה מדוע המתינו ליום זה ולא צמו מיד ביום העשרים ושלושה, שהוא היום שאחרי שמיני עצרת. הפרשנים מסבירים כי יום העשרים ושלושה בתשרי, המוכר כיום "אסרו חג", שומר על אופי חגיגי ועל כן חל איסור להתענות בו [שטיינזלץ, מלבי"ם]. למעשה, פסוק זה משמש כמקור הלכתי לכך שאסור לצום ביום שאחרי החג. אף על פי שעלתה סברה כי ייתכן שיום העשרים ושלושה חל בשבת ולכן נדחה הצום ליום ראשון, התלמוד הירושלמי דוחה אפשרות זו ולומד מכאן את האיסור העקרוני להתענות באסרו חג [חומת אנך].
מטרת התכנסותם של בני ישראל בירושלים הייתה לשוב בתשובה אל ה' על מעשיהם הרעים [מצודת דוד]. הרקע הספציפי לאספה זו היה הצורך לכפר על חטא ההתבוללות ונישואי התערובת עם גויי הארץ. למרות שעזרא הסופר כבר טיהר את העם מחטא זה בעבר, נראה כי בינתיים הגיעו גולים נוספים מהשבי שהיו נגועים בחטא זה, ולכן התעורר שוב הצורך להיבדל מכל בני הנכר [רלב"ג].
כדי לבטא את הכנעתם, צערם ותשובתם, העם נֶאֶסְפוּ בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם [שטיינזלץ, מצודת דוד]. ביטויים פיזיים אלו כללו את לבישת השקים, והמילים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם מתארות את מנהג האבלות שבו הניחו והעלו עפר ממש על ראשם [רש"י, מצודת דוד].