המעבר מהשעבוד הקשה לגאולה מתחיל מתוך השגחה אלוהית מדויקת על סבלו של העם. המילה וַתֵּרֶא אינה מציינת רק הבחנה במתרחש, אלא הפניית תשומת לב מיוחדת במטרה לגאול את ישראל [מצודת דוד]. המושג עֳנִי מתאר את המצוקה [ביאור שטיינזלץ] והעינוי [מצודת ציון] שחוו ישראל, כאשר המצרים כפו עליהם עבדות שלא היו חייבים בה, ובכך עוררו את הבטחתו הקדומה של ה' לשפוט את האומה המשעבדת [חומת אנך]. יחד עם זאת, תקופת השעבוד במצרים לא הייתה מקרית, אלא שימשה ככור היתוך שנועד לצרף את העם ולהכין אותו לירושת הארץ, כך שיהיו ראויים להשגחה נסית גלויה [מלבי"ם].
קיימת הקבלה סיבתית בין חלקי הפסוק לפסוקים הבאים אחריו: הראייה של מצוקת ישראל במצרים היא שהובילה לעשיית האותות והמופתים, ואילו שמיעת זעקתם עַל־יַם־סוּף, כלומר על שפת הים [ביאור שטיינזלץ], היא שהובילה לבקיעת הים [מלבי"ם].
חיבור עמוק נוסף בין שני חלקי הפסוק מסביר מדוע בכלל נקרע הים. כאשר עמדו ישראל על שפת הים הם המרו את פי ה', ומצד הדין היו ראויים לטבוע בו. אולם, מכיוון שה' כבר הכה את המצרים בעשר מכות בגלל העינוי שגרמו לישראל, אם העם היה טובע בים היה נוצר חילול ה' והיו אומרים שהמצרים נענשו בעבור עם רשע. לכן, כהמשך ישיר לכך שה' ראה את עוניים במצרים, הוא שמע את זעקתם על הים וקרע אותו למענם, כדי למנוע חילול ה' ולעשות לעצמו שם בעולם [חומת אנך].