הניגוד החריף בין כפיות הטובה והמרדנות האנושית לבין רחמיו האינסופיים של ה' עומד במוקד תיאור היסטורי זה. בני ישראל וַיְמָאֲנוּ, כלומר סירבו ודחו את דברי ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי סירוב זה מתייחס לחטא המרגלים, כאשר העם לא רצה לעלות ולרשת את הארץ והתעלם מדברי העידוד של יהושע וכלב [רלב"ג]. הם שכחו את הנסים העצומים שעשה להם ה' בעבר, נסים שהיו אמורים לטעת בהם ביטחון מוחלט ביכולתו להכניע את עמי כנען [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
מתוך חוסר האמונה, העם הקשה את עורפו והגיע לשפל של וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ. משמעות ביטוי זה היא שהם אמרו והכריזו בדיבור שימנו לעצמם מנהיג חדש [אבן עזרא, מצודת דוד]. מטרתם הייתה לשוב למצרים, כשהם מעדיפים לחזור לחיי שעבוד ועבדות על פני הכניסה לארץ המובטחת [ביאור שטיינזלץ]. רצון קשה זה נבע בְּמִרְיָם, כלומר בשל רוב המרי, המרדנות וכפיות הטובה שהיו טבועים בהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
למרות כל החטאים וההכעסות הללו, ה' התגלה כאל סלחן ורחום. הוא העביר על פשעם וְלֹא עֲזַבְתָּם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רחמים אלו באו לידי ביטוי בכך שה' האריך את אפו ולא העניש אותם במוות מיידי. תחת זאת, הוא אפשר להם לחיות ארבעים שנה במדבר כדי שלא ימותו בלא עתם, וניצל את התקופה הזו כדי לקרב אותם לעבודתו. השגחה וסלחנות אלו נבעו מזכות הברית שכרת ה' עם האבות [רלב"ג].
מבחינת קריאת הפסוק, כאשר מגיעים למילים וְרַב חֶסֶד, מסורת הקריאה (הקרי) קובעת כי יש לקרוא את המילה "חסד" ללא האות וי"ו, אף על פי שכך היא נכתבה [מנחת שי].